לילה שלם בוכים,
יום שלם צמים,
שבוע שלם מתאבלים,
חודש שלם לא שומעים שירים...
והוא עוד לא כאן.
אז מה, יצאנו ידי חובה? זהו? חוזרים לחיים רגילים?
איך אפשר?!
עוד תקועה לי בראש הסיטואציה.
שם על הרצפה בבית הכנסת.
כמה דמעות..
כמה זעקות.
כמה תפילות.
כמה מכות.
והוא עוד לא כאן...
אז מה אני עושה כשיוצא הצום?!
הולכת למטבח לאכול? מחר בבוקר שומעת שירים כרגיל? מתאפרת חופשי?
למה? אנחנו עדיין באבל! בית המקדש עדיין חרב!
קיבלנו סטירה! אנחנו עוד לא ראויים לו!
איך אפשר להמשיך הלאה? איך אני מסוגלת לאכול כשהר הבית מלא בערבים? איך אני אצחק כשריבונו של עולם עדיין לא פתח לנו את הדלת?!
נשמע הגיוני לגמרי ש"צריך להמשיך בחיים ומתוכם להתפלל ולזכור תמיד, בחיים שלנו נאסוף עוד ועוד זכויות בשביל שנזכה והוא יבנה.. להמשיך בחיים.."
אבל למה?!
איך אפשר?!







