אפשר פריקה קטנה?
נכון שהיום לא יום הגירוש, ולמען האמת, הגירוש עצמו התחיל רק היום....
אז ככה-
פעם ראשונה שראיתי סרט של הגירוש על הישוב שלי (בלי שאלות "למה", בבקשה!)
וזה מה שכתבתי אח"כ
(הצינזורים זה השם של היישוב, לא בא לי להיחשף...)
אה, אני שמינסטית, זה אומר שסיימתי ה בגירוש...
התמונות רצות, העיניים ממאנות להיסתכל.
לא ייתכן ששכחתי! הרי הלב עדיין אבל!
בדמיוני, בזכרוני, הכל מעורבב, *** היפיפיה, *** ביתי, איכה אשכח פינות חמד?! איכה תשתכחי ממני, אהובתי?!
בראותי את התמונות, עיני מכירה את המקומות, אך ליבי, לא בכולם הוא נמצא, כמו היה זה ישוב אחר...
אני נוברת בזכרוני, מעירה לתחינ חוויות ילדות, ילדות שמקומה נמחה, נחרב עד היסודץ
הקשר נמצא ואני מתעודדת, זה אכן ביתי, זהן ערש ילדותי.
והכאב הולם, מכה, מקום זה פינו?! חלקת אלוקים זו החריבו?!
האדמה העירומה נותרה לפליטה, איך תוכל להיראות בבושתה, בעירומה?
מכובדת וצנועה היתה, ועכשיו- לשממה.
איך תוכל לשאת פניה ולומר שבניה אותה אנסו?!
איך יוכל העם להלך בחוצות, להביט בעיניו בראי ביודעו- מתוכנו צמח השבר, לעצמנו תלשנו אבר!
הבכי והשירה מעורבים יחדיו, מעידים בקיומם על חוזקו של העם, על אמונתו, על אהבת הארץ, האדמה, אשר עליה סיכנו נפשם.
האמונה והאהבה, שזורות יחדיו, עוד תצאנה במחול שמחה עת ישובו בנים לגבולם.
