ולא איכפתלי לספר, אבל זה מוזר להתחיל ככה בלי כלום.... זה לא ממוקד בכלל ואין י מושג למה את מכוונת ב "לספר משהו"....

מההתחלה

קמת בבוקר וראית חיליים...

טוב, נתחיל לכתוב ונראה מה יצא....
אבל אני לא אכתוב הכל כי אני לא רוצה לחשוף ת'צמי, אז אולי יהיוו חורים... ומי שמזהה- ווקשה שיגיד רק באישי! ואני אשמח לדעת אם מישהו זיהה...
אגב, כבר כתבתי משהו בפורום היום...

יש לי קצתחור שחור מהתקופה של לפני הגירוש, אהל את היום עצמו אני זוכרת היטב....

אם אני זוכרת נכון ואם היה לי אומדן שעות הגיוני, אז החיילים הגיעו בסביבות 11....
עד אז, בנינו בתים מהקרטונים שהביאו לנו כדי לארוז, שיחקנו ונהננו, כמו שילדים קטנים יודעים לעשות בכל מצב בו הם נמצאים. אמא שלי הלכה לטייל בישוב עם בגדי לבן, כי הרגישה כמו ביום דין, ובצדק... באחד המקומות בישוב נעקר עז שהפרחים שלו אדומים, וזה ממש היה נראה כמו דם, אפילו העץ פצוע היום!
כשהחיילים התחילו לצעד בורות מול הבית שלי אבא שלי שלח אותי לכסח את הדשא בכניסה, כד לשדר שאנחנו נשארים.
החיילים נכנסו, בהתחלה התעלמנו מהם אבל אח"כ הם אמרו משהו, אני ממש לא זוכרת מה, והביאו לנו צווים.... אני זוכרת שהסתכלתי עליהם בפחד, לא ידעתי מה הם הולכים לעשות לנו, הסתתרתי מאחורי ההורים שלי, אבל הצצתי, כדי לראות מה קורה...
כאן יש לי חור שחור....

אני זוכרת שהייתי בבית הכנסת, ובאיזהו שלב לא יכולתי לראות את כל המבוגרים בוכים...
עמד לי גוש בגרון אבל פחדתי לבכות, הרגשתי חוסר יציבות נוראי, לא הבנתי מה הולך סביבי, אז יצאתי החוצה כדי לראות אם צריך לשמור על ילדים, זה הדבר היחידי שהבנתי מה אני אמורה לעשות... הדבר היחידי המוכר....
יצאתי החוצה וראיתי חיילת עם אפודה כחולה מסתובבת עם עגלה ובה תינוקת של שכנים שלי... ניסיתי להגיד לה שאני אשמור על התינוקת, אבל כנראה נראיתי לה קטנה מדי... אבל פשוט לא יכלתי לראות אותה שומרת של תינוקת....בסופו של דבר היא נתנה לי.
אני זוכרת שהלכתי לבית באיזשהו שלב, אבל פחדתי שכל רגע יכנסו חיילים ואני לא אדע מה לעשות.. אז גם בית כבר לא היה לי....
וליד אמא שלי היה לי קשה להיות, כי קשה להיות ליד אמא שבוכה.... היא מקור הכח של הילד!
לפני שעלינו לאוטובוסים ישבנו כל המשפחה על הדשא ואבא שלי אמר לנו משהו, אני לא זוכרת מה, וניסה להסתיר מאיתנו את החבר'ה שהרימו אותם בכח לאוטובוסים...


מקווה שזה לא משעמם מידי... כשמספרים בע"פ ובלי צנזורות זה יותר קל...
 

ברור שמי שהיה שם היה חלק מנקודת מפנה בעם ובארץ,

אבל לא בטוח שכולם אוהבים את היחס המיוחד הזה.

אבל מה לעשות, לכל אחד יש דברים אחרים שהוא חווה, ופה חווינו דברים שקשורים לכל העם, ככה שיש לנו יכולת לספר...
מי שלא רוצה לא חייב בכלל, אבל לא בגלל זה צריך להשתיק את מי שמתעניין! זה ממש לא סיפור ששיך רק למי שהיה שם.

אבל קצת מהיום הזה שחרוט לי חזק.

היינו שבח"ים. אז חיכינו בגן ביום של הגירוש.

ההורים שלי הלכו לדבר עם אנשים,

ונשארנו שם בגן ילדים לחכות להם.

נכנס איש אחד,

בבכיות נוראיות. זורק פס' מאיכה, הבגדים קרועים.

הוא עבר בכל הפתחים ותלש את המזוזות.

ואני פחדתי, אבל התחלתי לבכות איתו. 

אח"כ אני זוכרת את עצמי עומדת ליד בית הכנסת, ובוכה עם כולם.

ומזדעזעת מזה שהחיילים שם בין כולם.

למה הם רוקדים עם מישהו שבא לגרש אותם?

נדהצתי לראות חיילים עם כיפות.

איך הם לא מתביישים?

אח"כ חיכינו שוב להורים שלי ליד המכולת, ואז יצא הבעלים והביא לנו טילונים קטנים בחינם.

הוא אמר שגם ככה הוא לא ימכור את זה.

ניתקו לו את החשמל והכל נמס..

אז שמרנו שניים להורים שלי.

זה הי טעים, אבל שיחד עם זה בכינו.

מהגוש נסענו לעיר האמונה. שכחתי איפה היא היתה.

גם אנחנו היינו שב"חים.. הייתי יחסית קטנה ולא הבנתי הכל..

כשהחיילים הגיעו הם עזרו לנו לשים חול בבקבוק (ששמור עד היום)

אח"כ נכנסו חיילים לבית שלנו ואבא שלי הושיב אותם בבמטבח ודיבר איתם..

אני התחלתי לבכות והלכתי לחדר וכשחזרתי החייל התחבק עם אבא שלי וחייל אחר הוריד את המזוזה מהבית

אח"כ הלכנו לבית כנסת והדבר היחיד שאני זוכרת זה שאנשים בכו ושרו ודוד חטואל דיבר(אשתו והבנות שלו נרצחו בפיגוע בערך שנה לפני, אם אני זוכרת נכון)

וכולם בכו ובכו..

בדרך לאוטובוס ראיתי חיילים סוחבים אנשים ונבהלתי מאוד.

עליתי לאוטובוס ונסענו..

ואין לי כוח עכשיו לפרוק! אבל משהו אחד: אנחנו בחיים לא נשכח ולא נסלח לימ"ש שבגללם גורשנו!

טעו, אידויטים, מפגרים ועוד קללות למשעי...
אבל לא ימ"ש. הם עמ"י גם. עם כל מה שהם עשו [גם אני חושב ששרון ______ [צנזורה... ].
 

מה הקשר?

רק בנו למשך חודש עד הפינויי,ככה שאולי זה קצת שונה מגוש קטיף.

אבל מה שאני זוכרת זה שכמה ימים לפני הפינוי מילאינו את כל המדרגות של הכניסה לבית

בבלוקים-כדי שהחיילים לא יוכלו להכנס,

וגם שמנו מסמרים ברצפה,וכל מיני דברים כאלה,

ואז כהגיע היום של הפינוי לקח לחיילים זמן עד שהם הצליחו לשבור ולהגיע לבית,

זרקנו עליהם עגביות מהגג,

הם דפקו ואמרו שנפתח וכמובן שלא פתחנו,

אז הם התחילו לשבור תדלת וכשהם הצליחו הם התחילו להוציא אותנו בכוח,

ואז מצאנו את עצמינו באוטובוס.

וזהו אין חומש בגלל אנשים מטומטמים בלי שכל והיגיון...זהו.

מה יש לספר?! זה דברים שקשה להביע צריך להיות שם ולהבין זה לא מוגדר כזה סורי.. אני גם הייתי שבח"ית

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....