העתקתי מאתר, שני סיפורים על האדמורד הזקן,כדאי לקראאנונימי (פותח)

2 סיפורים על האדמו"ר הזקן. חסידות


   

 
 
                                סיפורים  על  כ"ק  האדמו"ר  הזקן -  רבי  שניאור  זלמן  מליאדי.
                                              
                                              
 
             1.      ש ר ת                     ה ת י א ט ר ו ן                          ה מ י ס ת ו ר י .                             
 
הסיפור  הבא  התרחש  בימים  שבהם  התגורר  רבי  שניאור - זלמן   בעיר  ליאזנא.  לא  הרחק  מעיר  זו  חי  אחד  מחסידיו  שהיה  מלמד  ב'חדר'.  הוא  לימד  קבוצה  של  ילדים  בליאזנא  והתפרנס  מכך  בקושי  רב.
אשתו  של  המלמד  סייעה  גם  היא  לפרנסת  בני  הבית  ע"י  אפיית  כעכים,  בייגעלך  גדולים  ומכירתם  בין  שכניה.
 
היה  זה  בלילה  של  חורף  סוער...   דפיקות  חלשות  נשמעו  מכיוון  דלת  ביתו  של  המלמד.  הוא  ניגש  לפתוח  את  הדלת  וראה  מולו  איש  קופא  מקור  קרוב  לעילפון.     מיהר  המלמד  להכניס  את  האיש  פנימה.
הגיש  לו  כוס  תה  חם  וכמה  כעכים  טריים,  מעשה  ידי  אשתו,  כדי  להשיב  את  רוחו.  
 
                                                                     
 
לאחר  מכן  הציע  לאורח  לעלות  ולשכב  על  תקרת  תנור  האבן  הגדול,  כדי  לחמם  את  גופו  ולישון שם  את  שנת 
הלילה.   את  ילדיו  ששכבו  לישון  שם  עד  בוא  האורח,  שלח  המלמד  לישון  בפינה  אחרת  של  הבית,  חמה  קצת  פחות.  המלמד  חינך  את  ילדיו  כך  שבשביל  מצוות  הכנסת -  אורחים  כדאי  למארחים  לוותר  מעט  על  נוחותם.
עם  עלות  השחר,  קם  האורח  ממשכבו  על  גג  התנור  ויצא  מהבית  להמשך  דרכו.   מיהרו  הילדים  הקטנים  לשוב  ולטפס  על  גג  התנור  החם  והנעים.    להפתעתם  הם  גילו  שם  שק  קטן  מלא  במטבעות  כסף  וזהב.
נרגשים  וצוהלים  רצו  הילדים  לספר  להוריהם  על  המציאה  שמצאו.
 
אך  ההורים  הסבירו  לילדיהם  כי  השק  שייך  לאורח.  "בודאי  ישוב  בעוד  זמן  קצר  לקחתו"  הביעו  את  ביטחונם.
המלמד  ואשתו  הצפינו  את  השק  במקום  סתר  וציפו  לשובו  של  האורח,  לקבל  את  כספו.
אולם  חלפו  ימים  ועברו  שבועות,  חלפו  חודשים  והאורח  האלמוני  לא  בא  לקחת  את  כספו.
 
 המלמד  נהג  לשאול  את  פי  הרבי  בכל  פעם  שהתעוררו  בחייו  שאלות  וספקות.     כך  עשה  גם  הפעם.
" מה  עליי  לעשות  בשק  המטבעות  שהותיר  אחריו  האורח  המסתורי  ?"    שאל  המלמד  את  רבי  שניאור - זלמן.
 
" הקב"ה  ראה  במצוקתך  והחליט  לשלוח  לך  מטמון." ענה  לו  הרבי  לאחר  מחשבה  קצרה.  "שלך  הוא  הכסף.  האורח  האלמוני  לא  ישוב  לקחתו,  משום  שלא  היה  זה  סתם  עובר - דרכים  אלא  שליח  מיוחד  של  ההשגחה  העליונה."    עם  זאת,  יעץ  הרבי  למלמד,  להסתיר  ולא  לגלות  בשלב  זה  לכולם  את  דבר  התעשרותו  הפתאומית.
" בחודשים  הבאים  המשך  בעבודתך  כמלמד  והוסף  לחיות  חיי  צניעות  ופשטות.  בדיוק  כפי  שחיית  עד  היום".
 
לאחר  תקופה  חזר  המלמד  אל  הרבי  לשאול  כיצד  עליו  לנהוג  מכאן  ואילך.  " לך  ושכור  דירה  וחנות  בעיר.  קנה  בדים  אצל  ספק  הבדים  הראשי  ומכור  אותם.   ובעוד  שנה  כאשר  בעזרת  ה'  תצליח  ותראה  ברכה  בעסקיך,  שוב  אליי  ואז  אורה  לך  מה  לעשות  הלאה ". השיב  לו  הרבי.
 
המלמד  עשה  כמצוות  הרבי  וחנות  הבדים  שפתח  הצליחה  מאוד  . כעבור  שנה  בדיוק  שב  והתייצב  לפני  הרבי.
" בשנה  הקרובה  לא  תקנה  עוד  בדים  מן  הספק  המקומי,  אלא  תיסע  לעיר  הגדולה,  ויטבסק   כדי  לבחור  ולקנות  בדים  בעצמך.  לאחר  מכן  תמכור  את  הבדים  לסוחרי  הבדים  בליאזנא.  כך  תוכל  להרוויח  יותר,  מבלי  לשלם  דמי  תיווך  לספק  שממנו  קנית  בדים  עד  היום. "  יעץ  לו  הרבי.
 
חלפה  שנה  נוספת  והמלמד  שהפך  בינתיים  לסוחר  בדים  מבוסס  וידוע  בא  פעם  נוספת  לרבי,  לשאול  בעצתו.
הרבי  הירהר  קלות  ואמר : " הלא  סוחרי  הבדים  של  ויטבסק  קונים  את  סחורתם  בעיר  מוסקבה.  ובכן,  סע  בעצמך  למוסקבה  וקנה  שם  מלאי  גדול  של  בדים.  בשובך  ממוסקבה  תוכל  להפיץ  את  סחורתך  בין  סוחרי  הבדים  של  ויטבסק  וליאזנא  גם  יחד."
לאחר  שציית  לכל  דברי  הרבי,  נעשה  החסיד  לאחד  מסוחרי  הבדים  הגדולים  והעשירים  בכל  האזור  כולו.
 
כעבור  תקופה  שב  החסיד  הסוחר  אל  הרבי  שניאור  זלמן  וסיפר  לו  על  הצלחתו  המסחרית.  תוך  שהוא  מודה  לו  על  כל  הברכות  והעצות  שהעניק  לו  עד  כה.  " למעשה  עדיין  נותרו   בידי  לא  מעט  מטבעות  כסף  וזהב  מהמטמון
שעדיין  לא  באו  לידי  שימוש." אמר.
 
הרבי  הביט  בסוחר  בעיניים  טובות  ואמר : " אם  כן  הקשב  היטב.  סוחרי  מוסקבה  קונים  את  בדיהם  בעיר  קניגסברג  שהיא  כידוע  מרכז  גדול  של  ייצור  בדים.  סע  אפוא,  גם  אתה  לקניגסברג  וקנה  סחורה  היישר  מהמקור  הראשון.
לאחר  מכן  תמכור  אותה  לסוחרי  מוסקבה  ולסוחרי  ויטבסק  וליאזנא. "
הסוחר  פעל  כעצת  הרבי  והצלחתו  המסחרית  פרחה  ועלתה  מיום  ליום.   מאותו  יום  והלאה  נהג  הסוחר  לבוא  אל  הרבי  ולהתברך  מפיו  לפני  כל  נסיעה  ונסיעה  לקניגסברג.
 
באחת  הפעמים  לפני  צאתו  למסע  קניות  אמר  לו  הרבי : " נוסע  אתה  כל כך  הרבה  פעמים  לקניגסברג  ואף  פעם  עוד  לא  הבאת  לי  משם  אף  מתנה  ! ????....."
 
הסוחר  פירש  את  דברי  הרבי  בפשטות  וחש  מבוכה  רבה  " באמת,  באמת  איך  ייתכן  שעד  היום  לא  מצאתי  שום  הזדמנות  להביע  את  תודתי  העמוקה  לרבי  על  כל  ברכותיו  הקדושות  ועצותיו  הטובות  ?
ייסרה  אותו  המחשבה  ובושה  גדולה  מילאה  אותו.  בליבו  החליט  כי  בשובו  מנסיעתו  זאת  ,  יביא  עימו  לרבי  מתנה  יקרת - ערך.
ואמנם,  בהגיע  הסוחר  לקניגסברג  מיהר  לחנות  תכשיטים  ומתנות  גדולה  וקנה  לרבי  שי  יקר -  קופסת  טבק  מרהיבה  עשויה  מזהב  טהור.
 
בחזרתו  לביתו  עבר  הסוחר  דרך  ליאזנא  והגיש  לרבי  את  המתנה.  "יישר  כח,  יישר  כח !  אמר  לו  הרבי  בפנים  מאירות.  " אכן  מתנה  יפה  הבאת  לי.  אך  לא  זו  היתה  כוונתי."
 
הסוחר  חש  אכזבה  עמוקה,  הרבי  הביט  ממושכות  בקופסת  הטבק  המרהיבה  ,אח"כ  נשא  את  עיניו   לחסידו  ושאל:
" אמור  נא  לי  בבקשה  כשאתה  שוהה  בקניגסברג  האם  אתה  נוהג  לבקר  מדי  פעם  בתיאטרון ?"
 
שאלת  הרבי  הפתיעה  את  הסוחר.  תיאטרון  הוא  מקום  שבו  שחקנים  מעלים  לפני  קהל  הצגות  שונות  ומשונות.
כחסיד  ירא  שמים  מעולם  לא  דרכה  רגלו  בתיאטרון  ואף  פעם  אחת  הדבר  אפילו  לא  עלה  על  דעתו.
אך  הוא  גם  ידע  כי  הרבי  איננו  שואל  סתם  שאלות  וכל  מילה  היוצאת  מפיו  -  קודש  היא.  שתק  אפוא  החסיד  ולא  ענה.
 בנסיעתו  הבאה  לקניגסברג   החליט  הסוחר  החסיד  ללכת  לתיאטרון,  מתוך  מחשבה  שאולי  שם  יזכה להבין  את  כוונת  דבריו  של  הרבי.  הוא  רכש  את  הכרטיס  היקר  ביותר  להצגה  הקרובה.  בזמן  הנכון  נכנס  לאולם  ותפס  את  מקומו.  הכסא  היה מרופד  היטב  והסוחר  שהיה  עייף  מעמל  הדרך  שקע  עד  מהירה  בתרדמה  עמוקה.
 
בגמר  ההצגה  נותר  ישן  על  כסאו  ,עד  ששרת  התיאטרון,  האחראי  לנקיון  המקום  ולפתיחה  ולנעילה  של  דלתותיו,
ניגש  אליו  והעירו.
השרת  נעץ  בו  מבטים.  "מהיכן  אתה ?" שאלו.    "מרוסיה"  השיב  הסוחר.     " ומהיכן  ברוסיה ?" חקר  השרת.
"מליאזנא"  ענה  החסיד.       " המכיר  אתה  את  רבינו  זלמינא ?"  שאל  השרת.
"כן"  ענה  הסוחר  שהיה  מופתע  מעצם  השאלה  כמו  גם  מסיגנונה.  אך  הוא  הבין  מיד  שכוונת  השרת  היא  לר'  שניאור - זלמן.
" אם  כן,  מסור  לו  דרישת  שלום  ממני " ביקש  השרת.  " ומה  שמך "?  התעניין  הסוחר.  " קארל "  היתה  התשובה.
 
כששב  החסיד  הסוחר  לליאזנא  סיפר  לרבי  על  הפגישה  המוזרה  עם  קארל,  שרת  התיאטרון  . פניו  של  הרבי  זרחו
" אכן  זו  המתנה  שחפצתי  בה "  אמר  בשמחה.
 
לא  חלף  זמן  והסוחר  בא  פעם  נוספת  על  מנת  לקבל  את  ברכת  הרבי,  בטרם  צאתו  למסע  קניות  בקניגסברג.  הרבי  ברכו  בברכת  הצלחה.     רגע  לפני  צאתו  מהחדר  פתח  הרבי  את  מגירת  שולחנו  והוציא  ממנה  חבילה  סגורה.      הוא  הושיט  את  החבילה  לסוחר  ואמר : "כשתגיע  לקניגסברג  אנא  מסור  חבילה  זו  כמות  שהיא  לידי  שרת  התיאטרון.  וכשתסיים  את  ענייניך  בעיר  ותרצה  לשוב  לביתך  חזור  אליו  וטול  מידיו  את  החבילה."
 
אכן  כך  עשה  הסוחר.  מיד  בבואו  לקניגסברג  ניגש  אל  אולם  התיאטרון  ומסר  לידי  קארל  את  החבילה  הסגורה  ששלח  עימו  הרבי.  כעבור  ימים  אחדים  בטרם  שובו  לביתו  חזר  אל  השרת  כדי  לקבל  מידיו  את  החבילה.
על  פניו  של  השרת  נראתה  אכזבה  " האומנם  בטוח  אתה  כי  רבך  ביקשך  לקחתה  ממני ?"  שאל.  " כך  במפורש  הורה  לי."   אמר  החסיד  בנימת  התנצלות.
 
כל  העניין  כולו  היה  תמוה  ומסתורי.  אך  מה  שבמיוחד  היה  מוזר  בעיני  החסיד  זו  העובדה  שהחבילה  נראתה  סגורה  וחתומה  כאילו  מעולם  לא  נפתחה.
ואמנם,  רק  בעמדו  להחזיר  את  החבילה  לידי  החסיד,  הסיר  השרת  מעליה  את  עטיפתה  ופתחה.  החבילה  הכילה  דפים  רבים  ועליהם  ספר  "התניא"   בכתב  ידו  הקדוש  של  רבי  שניאור - זלמן.
'תניא'  הוא  ספר  היסוד  של  תורת  חסידות  חב"ד  כולה.    אך  באותו  זמן  עדיין  לא  הופיע  הספר  בדפוס  ועוד  לא  התפרסם  ברבים. 
השרת  החל  לעלעל  בספר  דף  אחרי  דף  'אה'!   'אה'!   'אה'!   קרא  בהתרגשות.  "איזו  רוח  הקודש" !  הוסיף  בהתפעלות  בשעה  שהמשיך  לדפדף  בין  הדפים  "רוח  הקודש  ממש "!!!
 
שרת  התיאטרון  הידק  את  הדפים  בחזרה,  קירבם  ברעד  אל  פיו,  ונשק  להם  בחום.  אח"כ  הרים  את  עיניו  אל  החסיד  ואמר : " כעת  לאחר  שעיינתי  בכתביו  של  רבינו  זלמינא,  ומצאתי  בהם  גילויים  כה  נפלאים  של  סודות  התורה  אינני  יודע  איזה  חידושים  נותרו  עוד  למשיח  צידקנו  לחדש  !!?"
השרת  השיב  את  הדפים  לאריזתם  ומסר  את  החבילה  לידי  החסיד.
 
מי  היה  זה  שרת  התיאטרון  המיסתורי ?    האומנם  'קארל'  היה  שמו  האמיתי ?  מדוע  שלח  אליו  רבינו  הזקן  את  כתב  ידו  לספר  ה'תניא' ?
 
חסידים  גדולים  בדורות  קודמים   שסיפרו  את  הסיפור,  הביעו  את  הערכתם  כי  השרת  היה  אחד  מ- ל"ו  הצדיקים  הנסתרים  שהקב"ה  מעמיד  לעם  ישראל  בכל  דור  ודור.
השם  'קארל'  היה  רק  שם - כיסוי  לדמותו  ושמו  האמיתיים.
רבינו  הזקן  שלח  אליו  את  כתב  ידו  על  מנת  לקבל  ממנו  את  הסכמתו  ל'תניא'.  ורק  לאחר  שעיין  'קארל'  הצדיק  הנסתר  בדפים  ושיבח  בהתפעלות  את  הכתוב  בהם,  החליט  רבינו  הזקן  להדפיס  את  ספר  ה'תניא'  ולפרסמו  בעולם.
                                                 
             
  2.    ז כ ר ו נ ו ת            מ ן          ה ע ב ר.
 
בעיירה  לא  הרחק  מהעיר  פטרבורג  בירת  רוסיה  התגוררו  פריץ  ישיש  ובנו  היחיד.  אותו  יום  התנהל  בין  השניים  וויכוח  חריף.  העניין  החל  כאשר  חבריו  של  הבן  תיכננו  לצאת  יחדיו  לטיול  ארוך  שבמהלכו  יקיימו  מסע  ציד  באחד  מיערות  העד  שבאזור  העיר  ליאדי.         
 
            
 הטיול  כולו  ובמיוחד  מסע  הציד   המתוכנן  טמנו  בחובם  לא  מעט  סכנות.   היער  שרץ  חיות  טרף.  הציידים  ירו  ברובים,  וביערות  נהגו  להימצא  חבורות  שודדים  אכזריות.  אלה  היו  רק  חלק  מהסכנות  שנשקפו  להם.  למרות  כל  זאת  השתוקק  מאוד  בן  הפריץ   להצטרף  לחבריו.  אך  האב  חרד  לחיי  בנו  ולא  היה  מוכן  להסכים  לכך.
 
כל  טענות  הבן  וכל  נסיונות  השכנוע  שלו,  לא  הועילו  לו   ולא  היה  בהם  כדי  להפיג  את  חששות  אביו.
" לא  אניח  לבני  היחיד  לסכן  את  חייו  בהרפתקה  מיותרת " אמר  הפריץ.   כשראה  הבן  שבדרך  רגילה  אין  הוא  מצליח  לשכנע  את  אביו,  כרע  לפניו  על  שתי  ברכיו  והתחנן  בדמעות  שיתיר  לו  לצאת  למסע  הנחשק.  אך  גם  זה  לא  הועיל.   האב  עמד  על  דעתו  ולא  הסכים.
 
לפתע  עצם  הפריץ  את  עיניו.  הוא  הניח  את  ראשו  עטור  השיבה  בין  שתי  כפות  ידיו  ושקע  במחשבות.  מצחו  הגבוה  נחרש  קמטים  וזימזום  חרישי  בקע  מתחת  לשפמו  העבה  . נראה  כי  היה  הפריץ  מפליג  במחשבותיו  הרחק -  הרחק.    בחלוף  כמה  רגעים  כמו  התעורר  הפריץ  ממחשבותיו.
הוא  פקח  את  עיניו  והביט  היישר  אל  תוך  עיני  בנו.  " ובכן  יקירי"  אמר  וחיוך דק  בצבץ  מבין  שפתיו.  " ארשה  לך  לצאת  עם  חבריך".  עיני  הבן  זרחו  מאושר  וקריאת  'הידד'  נלהבת  פרצה  מגרונו.
 
" אך  זאת  בתנאי  אחד "  המשיך  הפריץ  ואמר.  הבן  נדרך  כמו  קפיץ  לקראת  המשך  דבריו  של  אביו.
התנאי  שהציב  הפריץ  לבנו  היה  מפתיע  ומוזר  כאחד.  " לא  הרחק  מהיער  שבו  מתכוונים  אתה  וחבריך  לקיים  את  הציד,  שוכנת  העיר  ליאדי.  בעיר  זו  חי  ומתגורר  רב  יהודי  צדיק  וחכם.  רב  זה  משמש  כמנהיגם  של  כל  יהודי  האזור.  וכל  מילה  היוצאת  מפיו  קדושה  היא  להם.
לפני  שנים  רבות  פגשתי  אותו  והוקסמתי  מאוד  מאישיותו.  בכל  ליבי  שמח  הייתי  לפוגשו  פעם  נוספת.  אלא  שכוחותיי  הדלים  אינם  מאפשרים  לי  לשאת  את  טילטולי  הדרך  הארוכה  עד  לשם.  על  כן  אבקשך  כי  בתום  ימי  הציד  תסור  אתה  לביתו  של  הרב  המכובד  ותמסור לו  דרישת - שלום  ממני.  אם  תבטיח  לי  למלא  אחר  תנאי  זה,  אתיר  לך  לצאת  עם  חבריך  למסע  הציד."
 
הבן  שהתקשה  מאוד  להסתיר  את  פליאתו  על  התנאי  המוזר  שהציב  לו  אביו,  לא  התקשה  כלל  להבטיח  לקיים  את  התנאי.  לבקר  את  הרב  היהודי  מהעיר  ליאדי.  שסיבה  לא  ידועה  גרמה  לאביו  להעריצו  כ"כ.   עוד  באותו  היום  יצא  בן  הפריץ  למסעו.
 
בשקט  שהשתרר  בבית  לאחר  צאת  הבן  לדרך,  יכול  היה  הפריץ  לשוב  ולשקוע  במחשבותיו,  לחזור  שנים  רבות  לאחור  אל  הימים  שבהם  שימש  שופט  בבית  הדין  שבעיר  פטרבורג.   במהלך  חייו  השתתף  במאות  ואלפי  דיונים  משפטיים  אך  את  אותו  משפט  שארע  לפני  חמש - עשרה  שנה  בערך,  לא  ישכח  לעולם.
 
הוא  נזכר  כיצד  התרשם  עמוקות  מהרב  היהודי  שהואשם  בהאשמה  מגוחכת  של  חתירה  נגד  הצאר  הרוסי. " איי  איי  אייי"  לחש  הפריץ  לעצמו  כשצייר  מולו  את  דמות  הרב  היהודי  " איזו  הדרת  פנים  אילו  עיניים  חודרות  איזו  אצילות  נפש ".
הוא  זכר  הכל  ממש  כאילו  היה  זה  אתמול.  את  התשובות  המלומדות  שהשיב  הרב  היהודי  על  שאלות  השופטים  את  החוכמה  הרבה  שעלתה  מכל  משפט  שהשמיע  הרב  ואת  האמת  שניכרה  בכל  מילה  שאמר.
למעשה  לא  מעט  בזכותו  הוא  זוכה  אותו  רב  יהודי  מכל  אשם  ושוחרר  מן  הכלא.  הפריץ  הישיש  חייך  לעצמו  בסיפוק  וחשב  "הנה  לפחות  דבר  אחד  טוב  שעשיתי  בחיי "........
 
הרב  היהודי  שהפריץ  דיבר  עליו,  לא  היה  אלא  רבי  שניאור - זלמן  מליאדי,  אשר  נכלא  ונשפט  באשמת  מרידה  במלכות  רוסיה.  את  ההאשמה  השיקרית  והמשונה  הזו  טפלו  עליו  כמה  ממתנגדי  תנועת  החסידות  .
חמישים  ושלושה  ימים  ישב  הרבי  במבצר  פטרופבלי  שבפטרבורג.   מדי  פעם  נלקח  ע"י  הסוהרים  לחקירות  ארוכות  ומייגעות  שנערכו  בבניין  'המועצה  החשאית'  של  השלטון  הרוסי.  ששכן  מעברו  השני  של  הנהר,  נהר  הנייבה.
את  הדרך  מהמבצר  לחדר  החקירות  ובחזרה  משם,  עשה  הרבי  בסירה  מיוחדת  לאסירים.
 
ביום  ג'  י"ט  בכסלו,  שנת  תקנ"ט   זוכה  הרבי  מכל  אשמה  ושוחרר  ממאסרו.  שם  בבניין  זה  פגש  בו  הפריץ - השופט  שכעת  נזכר  בכל  הפרטים.
הוא  זכר  היטב  כיצד  לכל  אורך  המשפט  היתה  לו  ולחבריו  השופטים  הרגשה  ברורה  כי  לפניהם  איש  אלוקים  קדוש  שכל  דבריו  אמת.  היום  כשביקש  בנו  לצאת  למסע  הציד  עם  חבריו,  החליט  שאם  אמנם  יזכה  בנו  לפגוש  את  אותו  רב  קדוש  ולראותו  במו  עיניו  יצדיק  הדבר  במידה  מסויימת  את  מסעו  המסוכן.
זו  היתה  הסיבה  היחידה  שניאות  לבסוף  להתיר  לבנו  לצאת.
 
חששותיו  של  הפריץ  ממסע  בנו  התבררו  כמוצדקים.  לאחר  כמה  ימים  שבהם  בילה  הבן  עם  חבריו  במסע  ציד
סוער  רב - הרפתקאות  פרצה  לה  לפתע  סערה  עזה  של  גשמים  ורוחות.
הבן  שעסק  באותה  שעה  במרדף  אחר  חיה  נמלטת,  מצא  את  עצמו  בליבה  של  הסערה.  כשהוא  מנותק  לגמרי  מחבריו.  הוא  נאלץ  להסתתר  תחת  ענפיו  הסוככים  של  אחד  העצים,  עד  לשוך  הסערה.
אלא  שבינתיים  הסופה  רק  התגברה  והגשם  והרוח  נעשו  עזים  יותר  מרגע  לרגע.   כל  מחשבה  על  יציאה  מהמסתור  בניסיון  למצוא  את  הדרך  חזרה  היתה  בלתי  הגיונית  ונועדה  מראש  לכישלון.
גם  המחסה  שנתנו  לו  העצים  היה  חלקי  בלבד  אך  באין  אפשרות  טובה  יותר  בחר  בן  הפריץ  להישאר  על  מקומו  ולהמתין.
יומיים  תמימים  נמשכה  הסערה  עד  שפסקה.  בסופם  היה  בן  הפריץ  תשוש  מורעב  ורטוב  עד  לשד - עצמותיו.
                                             
  
 
 
 
פחד  נורא  קינן  בו  שמא  לא  יעמדו  לו  כוחותיו  לצאת  בשלום  מן  היער  והוא  ייאלץ  לסיים  בו  את  חייו  הצעירים.
כואב  בכל  גופו  וקודח  מחום  הצליח  איכשהוא  למצוא  את  דרכו  אל  מחוץ  ליער.  משם  גרר  את  רגליו  אל  האכסניה  הראשונה  שפגש  בפאתי  העיר  הקרובה - ליאדי.  
 
למחרת  התעורר  בן  הפריץ  במיטתו  שבאכסניה  ,כל  גופו  כאב  עדיין  וחומו  הוסיף  להיות  גבוה  מאוד. לפתע  נזכר  בהבטחתו  לאביו  קודם  צאתו  מהבית. כי  יילך  לפגוש  את  הרב  היהודי  המתגורר  בליאדי.  העיר  שבה  הוא  נמצא  עתה.    דווקא  מחלתו  והחשש  לחייו  הם  שחיזקו  בו  את  הרצון  למלא  את  בקשת  אביו.  הוא  אזר  את  כוחותיו  המעטים  ויצא  לעיר,  לתור  אחר  הרב  החכם  שכל  יהודי  האזור  נשמעים  למוצא  פיו.
 
" הרב  שאתה  מתכוון  אליו  הצדיק  ר'  שניאור  זלמן,  נסתלק  מן  העולם  לפני  כמה  חודשים"  נדו  לו  אנשי  העיר  בעצב.  לשמע  הדברים  חש  בן  הפריץ  צביטה  בליבו.  עתה  לא  יוכל  למלא  את  בקשת  אביו.
" אבל  בנו  אף  הוא  צדיק  וקדוש,  יושב  עתה  על  כסא  אביו  וממלא  את  מקומו".  הוסיפו  האנשים  ואמרו  לו  כראותם  את  האכזבה  שעל  פניו.  ' אולי  יוכל  גם  הוא  לעזור  לך'  ."והיכן  אוכל  לפגוש  את  בנו  של  הרב"?
"הוא  איננו  גר  כאן  עוד  ומקום  מושבו  בעיירה  ליובאויטש"  ענו  אנשי  ליאדי.
 
בן  הפריץ  חש  דחף  פנימי  עז  להגיע  לליובאויטש  ויהי - מה.   "אם  לא  פגשתי  את  הרב  שאבי  כה  העריץ  אוכל  לפחות  לספר  לו  כי  פגשתי  את  בנו" חשב  בליבו.  למרות  חולשתו  הרבה  עלה  על  הכרכרה  הראשונה  שהזדמנה  לו  ויצא  עימה  לליובאויטש.
 
כשהגיע  לעיירה  ליובאויטש  כבר  היתה  השעה  שעת  ערב  מאוחרת.  ראשו  התפוצץ  מכאב  והוא  בקושי  הצליח  להחזיק  את  גופו  במצב  של  ישיבה.  אך  הוא  היה  נחוש  בכוונתו  לפגוש  את  הרב.  "היכן  כאן  מתגורר  הרב  היהודי  בנו  של  הצדיק  מליאדי"?   שאל  את  בני  המקום  והוסיף  "אני  חייב  לפגוש  אותו  חייב !".
 
"הרב  שאתה  מחפש  אכן  גר  פה.  אך  הערב  הוא  מתוועד  עם  חסידיו  ונושא  באוזניהם  דברי  תורה.  הלילה  לא  תוכל  להיכנס  אליו  ולראותו  ביחידות."  ענו  לו  תושבי  העיירה.  בן  הפריץ  לא  וויתר  הוא  ביקש  לדעת  היכן  בדיוק  נועדים  הרב  וחסידיו  והלך  לשם.
 
בית  המדרש  בעיר  ליובאויטש  היה  מלא  וגדוש  בחסידים.  בראש  השולחן  שבמרכז  ישב  רבי  דובער { האדמו"ר  האמצעי }  ונשא  באוזני  החסידים  מאמר  עמוק  בתורת  החסידות.
הקהל  היה  מרותק  לדברי  הקודש  שקלחו  מפי  הרב.  איש  לא  הבחין  בבן  הפריץ  בשעה  שגרר  את  רגליו  פנימה  ונדחק  אל  בין  החסידים.  נשימתו  של  בן  הפריץ  כמו  נעצרה  לנוכח  המראה  שנגלה  לעיניו.  
 
 מעולם  לא  ראה  מחזה  שכזה  -  המוני  בני  אדם  ניצבים  על  מקומם  בצפיפות  רבה  ללא  תנועה  ומקשיבים  בריכוז  עצום  לדברי  רבם.  אף  שלא  הבין  מילה  וחצי  מילה,  מדברי  הרבי  עצם  המחזה  הקסימו  והוא  נותר  לעמוד  על  מקומו  שעה  ארוכה.  לבסוף  יצא  בן  הפריץ  מבית  המדרש  לשאוף  אויר  צח.
רק  אז  שם  לפתע  לב  לכך  שבמשך  כל  השעה  האחרונה  הצליח  לעמוד  באופן  יציב  על  רגליו  ולהביט  בדעה  צלולה  על  הנעשה  סביבו.  פתאום  הרגיש  כי  חולשתו  נעלמה  כלא  היתה.  וכי  באורח  פלא  שבו  אליו  כל  כוחותיו.
 
הוא  צבט  את  עצמו  כדי  להיות  בטוח  שאיננו  חולם.  הלא  רק  לפני  שעה  חש  קרוב  יותר  אל  המתים  מאשר  אל  החיים.  והנה  כעת  ראשו  לא  קדח  עוד,  גופו  לא  כאב  והוא  הרגיש  בריא  ורענן  כפי  שהיה  בתחילת  מסעו.
לא  היה  בליבו  שום  ספק  כי  הנס  הרפואי  שארע  לו  התחולל  בזכות  הצדיק  מליאדי  שאביו  כה  העריץ  ובזכות  בנו  שזה  עתה  זכה  לראותו.
בלב  מלא  אושר  ושמחה  חזר  בן  הפריץ  לביתו  וסיפר  לאביו  את  כל  מה  שעבר  עליו.  הפריץ  הישיש  הקשיב  מרותק  לסיפורי  בנו.  התרגשותו  גברה  כשהחל  בנו  לתאר  באוזניו  את  שעבר  עליו  מן  הרגע  שבו  איבד  את  חבריו  בעובי  היער.
רעד  עבר  בגופו  של  הפריץ  כשסיפר  הבן  איך  שוטט  באפיסת  כוחות  ברחובות  ליאדי  וכיצד  נודע  לו  שהרב  הצדיק  מליאדי  כבר  לא  בין  החיים.  וכשתיאר  לו  את  המחזה  המופלא  שראה  בבית  המדרש  בליובאויטש,  התמלאו  עיני  הפריץ  דמעות.
הפריץ  סימן  לבנו  לגשת  אליו.  הוא  חיבק  אותו  חיבוק  עז  "יפה  עשית  בני"  אמר  והוסיף  "הנה  כי  כן,  אני  זכיתי  לראות  את  הצדיק  מליאדי  ובני  זכה  לראות  את  בנו"...
 
שנים  רבות  לאחר  מכן,  כשהפריץ  היה  כבר  זקן  מופלג  גולל  פעם  את  המעשה  הזה  לפרטיו  באוזניו  של  אחד  מחסידי  חב"ד  שהכיר.  חסיד  זה  הוא  שסיפר  לחבריו  את  הסיפור  המופלא  אשר  המשיך  להתגלגל  עד  שהגיע  גם  אלינו.
                                        
                               
                              
 
 
3.           ת ש ו  ב ה                ב ח ג              ה ג א ו ל ה.
 
 שמואל'קה  היה  בן  למשפחה  חסידית  מכובדת.  ילד  נבון  ופיקח  ,תלמיד  מצטיין  הוריו  ומוריו  צפו  לו  עתיד  מזהיר  כשיגדל.   כשהיה  בן  ארבע - עשרה  נסע  פעם  אחת  לעיר  פטרבורג  בירתה  של  רוסיה  בימים  ההם.
העיר  הגדולה  והנוצצת  הקסימה  אותו  כבר  מהרגע  הראשון.
הבניינים  היפים  והגבוהים  החנויות  הגדולות  הרחובות  העמוסים  בבני  אדם.  הגנים  הפורחים  והמטופחים  ואנדרטות  הזיכרון  הענקיות  שפיארו  אותם  -  כל  אלה  שבו  מיד  את  ליבו  ועוררו  בו  את  סקרנותו  הטבעית.                             
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם שמאלני יכול להבין בקלות שנסיגות זה גרוע מאודhamedinai

בס"ד

לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.

לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.

כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.

אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.

הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.

מה אומרים הנתונים בשטח?

כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:

* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):

כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):

כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):

כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).

> במילים פשוטות:

> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.

> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.

>

השורה התחתונה

נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:

* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.

* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.

כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.

עזרה מהציבור למצוא מקור לדברי הרבי הרש"ב מלובביץ''סוס אדום

מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"

אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמותhamedinai

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.


אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.


כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.


ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.


בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.


אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.


כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".


אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.

חסידי חב"ד הניחו תפילין לשמעון פרס כמה וכמה פעמיםshaulreznik

עזר למישהו? האיש השתנה?
 

היום רואים שבקרב השמאל מתחיל קמפיין שנאה נגד שומרי מצוות בדגש על תנועת חב"ד. קרי, אנחנו רחוקים מחזיון השלום עלי אדמות. 

אתה בטח מתלוצץ, נכון?מי האיש? הח"ח!אחרונה

נעזוב רגע את כל הפולמוס - הפרובוקטיבי והאקטיבי - שהביא את החסידות, בהתבססותה מחדש באמריקה, להגדיר עצמה בהכרזה שואפת מדון כ"chabad liubavitch", כאילו שהיה זה הכרח שכל באי עולם יתוודעו לניצחון הפאתטי וחסר החשיבות של ליובאוויטש על שאר שלושת הפרשנויות, ליאוזנא והאחרות. שכל שלט חב"די אמריקאי מכריח עצמו לצעוק את העניין בקול תרועה, ולנסות לייצר חשיבות תודעתית לסיפור הקטן והזנוח והמשמים עד צער הזה, כאילו מה שחשוב ביקום זה איזה ניצחון אידיאולוגי של משפחת רבנים קטנה על כמה חצרות מדולדלות של רחוקי משפחה מהעבר.

אבל בחייך: ניגון הדידן נצח, שהוא בפנתיאון ולא יזוח משם, אינו בנוגע לניצחון על רוסיה עם הספרייה, או על ברית המועצות עם הגליות השליחים לרפובליקות מרכז אסיה הנידחות (כמו בשיר מ"אוצרות יהודיים" על התמים יעקב בטג'יקיסטן). לא ולא; זה הניצחון המשפטי הערכאתי של החצר השניאורסאהנית על פלג גור אריה. תעשה טובה, שחב"ד תירגע ותשאל את עצמה, במלאת יותר ממאה ועשרים ל"מוישה רביינו", לאן מועדות הפנים ואיפה העתיד נמצא, לפני שידברו על אחדות ומאחד.

ספרים לישיבה חסידיתישיבת שפע

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

חבדניקים מתגייסים לצבא כמו דתיים לאומייםתמימלה..?
או לא מתגייסים כמו חרדים?
לא זה ולא זהתות"ח!

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אממתמימלה..?

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

נכון, את צודקתתות"ח!

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

תודהתמימלה..?
השאלה היתהבישיבות חרדיות אסור להתגייס, בהסדר חלק מהישיבה זה הצבא, איפה חבד ממוקמות על הרף של אסור עד חובה?
בשמחהתות"ח!

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

איפשהו באמצעפונקציה

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

רעיונית זו מה שהבחור רוצהפונקציה

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.


התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.


לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

ממ מענייןתמימלה..?אחרונה

תודה

מחפש ספרים חב"דים על תפילהred panda

היי,

במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש  שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.

תודה!

ספרים לישיבה חסידיתישיבת שפע

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

דיוק כל אות במילים "כי ה' לצד הזה", כמו "לך לשלום"hamedinai

תקציר:


האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -


"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.


דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".


הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇


לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.

https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267


מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".


הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.


נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.


נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.


הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.


אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו

ספריית ליובאוויטש

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".