אני אחלק את התגובה שלי לשני חלקים: החלק התורני והחלק היותר כללי.
מפאת כבוד התורה, נפתח בהיבט ההלכתי.
קשר עם בנות, בפרט בגיל ההתבגרות זו לא סוגיה פשוטה. גם אתה יודע את זה. עובדה
שיש לך חשש בנושא. והחשש הזה מוצדק. כאילו לא חסר הקושי להתמודד מול נשים ברחוב,
עכשיו גם להכניס את זה לתוך החיים שלך... בקיצור, אתה מבין. קשר אישי כזה עם מישהי
מביא לא פעם לנפילות למקומות שקשה לחזות מראש. גם למבוגרים זה לא פשוט. אני מאמין
שאת מה שאמרתי עכשיו אתה מכיר כבר.
ועכשיו נתייחס אליך ספיציפית.
תראה, אני יכול לומר לך כמה זה שוחק את הרגש והפוגע בקשר
שלך עם אשתך בעתיד ועוד כל מיני דברים, אבל העלת נקודה אחת
שאני רוצה להתייחס אליה. אתה רוצה לפרוק. הרצון הזה לגיטימי (גם
פה נפתחים שרשורי פריקות בקצב). אבל בוא נאמר את זה בצורה קצת בוטה:
היא לא תהיה חברה שלך, היא תהיה כלי שלך.
למה אני אומר את זה? כי בקשר בין אוהבים צריך להיות קשר של הדדיות, של
אכפתיות, אפילו הקרבה. אבל ברגע ששמים בבסיס הקשר צרכים (וזה לא משנה
אם הם פיזיים או רוחניים) הקשר נידון לכישלון. זה מה שנקרא "אהבה תלויה בדבר"
ואת המשך המשנה אנחנו מכירים... הדמות שלה לא מקבלת מקום, זה בעיקר אתה.
המבט שלך צריך להיות עליה, לא על עצמך. אחרת זו לא אהבה אמיתית, זאת אהבת
עצמך.
אתה מבין מה אני אומר? זה הכי מובן שתרצה לפרוק וזה הכי מובן שתרצה לפרוק אצל
מישהי. דיבור עם בנות הוא יותר פתוח ויותר נעים, אבל דווקא בגלל זה צריך לשים לב
איפה הגבול עובר. סבבה? 
אם אתה רוצה, אתה יכול לפרוק אצלי.
(אין מה להתפאדח, אתה לא הראשון
.
אבל אני לא אהיה כאן השבוע...)
ותן לי לשאול שאלה אחת לסיום.
למה יש לך צורך לפרוק דווקא אצלה? יכול להיות שהיית רוצה את הקשר הזה
גם בלי הצורך לפרוק? אולי אתה מחבב אותה בלי קשר והרצון לפרוק זה סוג
של "תירוץ" להמשיך?
אני לא חושד בך, אתה גם לא חייב לענות לי. אבל נראה לי שכדאי שתעמוד
מול השאלה הזאת בכנות עם עצמך. הרבה דברים מתערבבים ברגשות...