כי הרי מה הם תגובות אם לא אשלייה גדולה של שניים. ואין כזה דבר

עכשיו אתה צריך גם להסביר למה אתה עצוב...

ת'אמת.. לא יודעת איך לעודד..

אני גם במצב רוח לא משהו בכלל...

הזדהיתי עם עצמי מאוד;

למחשב הנייד, האימיילים, הסרטים, שלא נותנים לי שוב להרגיש עד כמה אני חסר, עד כמה אני לא מחובר לעולם, עד כמה אני לא מסוגל חברתית, עד כמה אין לי עתיד, אשּה, חיים, עד כמה אני לא מבין כלום, לא מבין מה, אני, אלוהים, אתה, לא רואה בשום דבר משמעות, לא מבין למה אני מחייך לכל מיני רבנים מהתיכון ומדבר איתם כאילו הם והתורה שלהם מעניינים אותי, לחבר מהכתה שהתארס אתמול ובכל שירי החתונה, המבטים הנפעמים של הארוס והארוסה, והדיבורים של החֶברה, בדיחות כאלה שמצחיקות אותם, שיש להם איזושהי מטרה בחיים, והם בצבא, ומשהו מצחיק אותם, לשכוח מהחיוך שקרע לי את הלחי ואת הצורה שהפניתי לעברו, ואת הדמעות שעמדו לי בעיניים, לא בגלל הרוח הקרה או המנורות שהעלימו את השמים, לשכוח מזה שכל פעם שאני מנסה חדש למשש את הקרקע, את האדמה, את החיים, להרגיש בלי לברוח, מוצא את עצמי בראשית הדרך של הרגשות והחיים, איך אין לי חברים, איך אין עם מי לדבר, איך אני לא קשור לעצמי, איך אני לא מאמין, איך אני לא קשור למשפחה, לעולם, איך כל הדיבורים מלאי הפאתוס והאידיאלים כל כך מנותקים ממני, איך בכל פעם שאני חושב על מה שמעבר אליי, כל מאמץ שהוא קצת יותר ממה שאני, עוד כמה מטרים בריצה אני מרגיש שאני עוד שניה מת ומוותר, ומוותר, ומוותר. עד ששוב מוצא את עצמי מול המחשב, אמצע צהריים, מכוסה זיעה של פוסט-קפה-חם-באמצע-צהריים, עובר שוב, בודק אם אני קיים שם, אם מישהו ראה, הגיב. לא. בודק את האימייל, רואה בצ'אט חבר ששלשום דקר אותי בלב. ועל המייל השני, ועל השלישי, וגם שם, אף אחד לא נמצא, גם אני. ושוב מבין שאני לא חי את החיים שלי, רק את החיים של כל מי שסובב אותי, כי שוב, לי אין שום מטרה, ושום סיבה להניד עפעף, או לקום בבוקר, אם לא כוח הגרביטציה, ואז להתחנף ולראות איך אני יכול לגרום למישהו לקיים אותי ולפמפמם לי עוד סם למוח כדי שאחיה עד הערב, ואם לא אז לחפש חומרים אחרים באינטרנט. ואני חושב על מחר, ולא יודע, ושוב מרענן את הדף של החדשות, מרפרף, ולא יודע. ואז פותח את הלב לפני עוד מישהו, למרות שאני יודע שגם אז, וגם אחרי, וגם תמיד, שום דבר לא יסתום את החור הזה בראות, ואין כזה דבר שניים

שלהם?

יש לי הסתייגות נפשית ואנטגוניזים כבד מכל שו"ת לרגשות

כלומר - זה לא משהו קבוע, נכון?

אז בע"ה זה יחלוף..

קורה שנכנסים לפעמים למצבי רוח שונים ומשונים, במיוחד בגילאים האלו.

אם בכל זאת אתה מרגיש שזה רציני יותר מהנורמה -

אתה צריך למצוא את התרופה בתוכך, לא בגורם חיצוני. בדיוק כמו שהבאת בקטע המצוטט.

מצד שני "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" - ואם צריך - אז גם אחרים יכולים לעזור. ולא חובה בדרך של "שו"ת רגשות"..

מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר...

תצליח.

זה יעבור. אבל, היי, הרגשות האלה הם אני. ואני הוא הרגשות האלה.

וכואב. ושאין כלום.

הגלאים האלה, אני הולך ומזדקן.

וכן. זה ברור.

אבל איפה? איפה בתוכי, לכל הרוחות, איפה?

נמאס לי, כי גם אני אומר את זה המון, אבל אין, חוץ מלב מעופש אין לי כלום.

מישהו אמר שזה לא כואב?

זה כואב, וזה יעבור. ואולי זה אפילו ישביח אותך ויעשה אותך טוב יותר בסופו של דבר.

אגב, אם אתה עדיין פה - זה אומר שעוד לא לחלוטין עברת את ה'גילאים האלו'..

ובלי קשר לגיל - אני ממליצה לך על מאמר של הרב אלימלך בר שאול -

"איש הפנים ואיש החוץ" (בספר 'מצווה ולב' עמ' 149-150). זה לא כבד..

איפה בתוכך אתה צריך לענות לעצמך, כי זה בתוכך..

[הסתבכת ]

לדעתי - ואתה ממש לא חייב לעשות את זה, כי זה מה שאני הייתי עושה, ולא בטוח שזה מתאים גם לך -

כדאי לך לשבת בשקט עם עצמך, מספיק זמן, אולי אפילו לרשום מה שאתה חושב,

ובעזרת ה' כבר יעלו לך תשובות.

בכל מקרה, עם או בלי זה, אני ממליצה לך ללמוד משהו תורני שימשוך אותך, שיגרום לך להנאה.

עוד רגע גם חודש אלול, וזה זמן מסוגל לשוב בתשובה - שידוע שאין תשובה אלא מתוך חזרה לעצמך.

אמרת שיש לך "לב מעופש". זה מעודד. לפחות אתה לא חסר לב.

רק לנקות קצת, להוריד את העובש, לחשוב, לעבוד.. ובע"זה כבר תקבל עזרה משמיים.

[אני יודעת שכל מה שאני אומרת נשמע כמו סתם קלישאות ריקות,

אבל ת'כלס מה שצריך זה להפנים וליישם אותן.

(ואני יודעת שגם זה נשמע כמו סתם קלישאה...)]

הגעתי למסקנה שקלישאות קלישאות, אבל וואלה, מי שחי אותם, חי טוב.

הבעיה שלי, שאני גם ממחזר את הקלישאות האלה ומוכר את 1+1 ובמבצעי סוף עונה בכל שחנ"ש ובכל מפגש עם בני אדם מתוסבכים. 

צריך לחיות את זה. 

להתמסר.

להיות שם.

ואני לא

ונראה לי הבנת..
שאתה מחובר לעצמך יותר קל לך בחיים אתה מבין מה הרצונות שלך ואיתם נשאר רק ללכת הלאה..
זה קשה להתחבר לעצמך להיות מי שאתה באמת והרבה אנשים לא מחוברים לעצמם מספיק כדי לדעת מה הרצונות שלהם וללכת איתם עד הסוף..
מה שאנחנו רוצים בעולם הזה ומפתח להצלחה בהרבה דברים זה נראה לי אמת..
ללכת איתה עד הסוף היא יכולה להכאיב ולבלבל אותנו אבל שנגיע אליה ונחיה אותה יהיה יותר קל..
אסור לברוח כי שמפסיקים לברוח הכל צף..כל מה שנסינו למחוק או רק להדחיק..לברוח זה לא עוזר..
צריך לעמוד מול המצב ולהגדיר אותו..לדעת איפה אנחנו בדיוק ומתוך זה לצמוח הלאה..לחשוב כל הזמן מה האמת עכשיו..יש רק אמת עכשיו וצריך ללכת איתה עד הסוף..
ושייש לך דרך ותבנה את האישיות שלך האישית יהיה לך יותר קל עם האנשים בחוץ..
נכון שיותר קל לעשות ת הדרך הזאת עם מישהו שתומך ועוזר..
ובשביל זה יש את ה'..
הוא כאן מקשיב ושומע..!
תתפלל אליו [תתבודד].. רק את המחשבות שלך מה שייש לך להגיד לו..בפשטות..
מקווה שעזרתי ולא בלבלתי בשכל..
יכולה לנסות לעזור באישי..אם תרצה..

את כל זה שמעתי מאות פעמים, ואמרתי בעצמי מאות פעמים לאחרים.

השאלה היא איך אני מוציא את עצמי, בצורה אמיתית ומתמסרת, אל החיים

(אוף)

שהן לא באמת אמיתיות, ושהרגעים שאתה מאמין בהן נדירים. זה מה שעושה קלישאה טובה לכזו.

(וכולם חסרים. יש מי שמרגיש את זה יותר, ויש מי שפחות. ולפעמים אני חושבת שכל האדישות הזו, היא מה שעושה רגישות לדבר יפה כ''כ. לכולנו יש תקופות כאלו שאתה קם בבוקר רק בשביל השניות הקטנות האלו שאתה שוכח בהם שבעצם אין לך בשביל מה לקום. זה מה שעושה מטרה למטרה.)

(מטרה היא בעצם קלישאה גרועה.)

(ואין לי תשובה, כי זה בוץ שגם שאתה מחוץ אליו- לא ברור לך איך יצאת ממנו.)

שאני ממשש את מה שאת אומרת. לא מבין בוודאות.

דברים שאני אומר לא ביחס לקלישאות אלא ביחס לאושר. או שאצלך האושר הוא קלישאה. שיהיה.

ואני מרגיש שיש משהו גדול מאחורי מה שאת אומרת. השאלה היא איך חיים איתו, או אותו

מכל מקום, עם הסוגריים האחרונים אני יותר ממזדהה, הן ביחס לעצמי, דהיינו, אני אחרי מול אני של לפני. והן ביחס למה שהגיבו כאן.

שמה שאתה מתאר בעצם זה חיים חסרים, שאתה מרגיש חסר. שמשהו לא שלם בעצמך.כשאתה חסר.. אי אפשר להיות מאושר. אושר זה דבר שלם. וברור שאושר זה קלישאה, לא? 

זה עבודה עצמית ממש קשה, להגיע למצב שבו אין לך בתכל'ס, לא אישה, לא בית, לא מטרה, לא כלום- ולהרגיש שלם. 

זה בעצם שורש הבעיה, לא?

ולא יודעת איך מרגישים שלמים. אם הייתי יודעת, אני חושבת שהמון דברים בעולם הזה היו מאבדים משמעות. (חיפוש, חתונה, כאב.. הכול היה נאבד אם כולנו היינו מרגישים שלמים.)

הסתבכתי בהלהסביר. שורה תחתונה- מה שרציתי להגיד, זה שכולנו כאלה. ואפשר למתן את ההרגשה הזו, אבל היא לא תיעלם. איך פותרים אותה? לא נראלי שיש למישהו מושג. זה כמו לשאול בנאדם שיצא אחרי מלחמה איך הוא ניצל. זה.. אין תשובה, לו בעצמו לא ברור. 

(וסליחה אם אני מייאשת. פשוט אני לא מאמינה בכל ה- "אתה צריך להרגיש טוב עם עצמך! תאהב את עצמך!" וכל האלו..)

ברר, הבנת משהו?

את אומרת בדיוק, אתה צריך להרגיש טוב עם עצמך. בדרך אחרת.

אני בעד החסר. בעד ההעדר. הוא מזין את הגעגוע. והגעגוע את החיים. 

הבעיה כשהמינונים מורגשים באובר. שהמצב רוח מפרק את כל המבט. את כל כח ההרגש. שהוא לא בא מתוך התובנה שהנה, קח את זה, זה טוב, ככה אתה מבין את החיים, ככה אתה מכיר יותר צדדים בעצמך.

זהו. זה מה שאני אומר. יותר נכון, מרגיש. אין תשובה. 

|עודהרבהמיליםושתיקות|

החוסר גם מגיע בצורה של אובר. מבין? מאוד נחמד להגיד שהחוסר מזין את הגעגוע וכו', אבל.. אתה מאבד כאן את הקץ'. כשאין למה להתעגע- אז החוסר בסופו של דבר הוא רק חוסר.

ואני מבינה מה אתה אומר, ושוב- אין לי פתרון, אין לי. 

(צריך חוסר בחיים, אבל גם חוסר צריך לבוא מתוך מקום שלם. אוף, הסבכתי. זה.. זה כמו שמירת נגיעה! זה חוסר שבא מתוך מקום של להגיע לשלם בצורה שלמה יותר. מבין? חוסר בפני עצמו הוא לא טוב. אני יודעת, זה דוגמא' דוסית משהו שגם נשמעת קלישאה, אבל.. כרגע פשוט אין לי דוגמא אחרת.)

(לא מבין, מאוד מרגיש. כלומר, יודע. דוגמא גרועה, אין ספק. 

זה כמו שפנחס שדה אמר שגם היצירה עם הדיכאון הכי גדול מגיע ממקום של שמחה, אולי בצורה מדוייקת: מקום של חדווה. אז כן, יש איזה מקום באינקום הזה, שאני יושב וכותב כאן בפורום וחושף ככה, ומדבר. וחוזר. אבל עדיין את הראשוניות הראשונה אי אפשר להמציא. ואי אפשר לדבר עליה. וכל מי שמדבר פה מתוך החיים שלו וכל הקלישאות זה כבר מתוך מקום אחר. וגם עצם זה שבנאדם קודם לאחר כלים להכיל את עצמו זה בא ממקום אחר ולא מהאינטמיות והרווחים של האדם בינו לבינו.

(לפני איזה שבועיים היה שיר-קטע במוסף שבת של מקור ראשון, נראה לי שהוא חופף את הנקודה הזאת. אין לי אותו לפני, בעצם גם אין לי אותו בכלל.)

בגלל זה אני שותק כבר שנה)

ואתה אומר שאתה בעד חוסר כי הוא גורם לנו להתגעגע- וגעגוע זה דבר מדהים- אבל צריך שיהיה למה להתגעגע. מבין? אם אף פעם לא היינו שלמים, אף פעם לא חיינו באמת- כך שהחוסר הזה, הוא לא חוסר שאני יכולה להגיד שהוא גורם לי להתגעגע. כי אין לי למה. יותר מובן?

עזוב- יצירה זה כבר משהו אחר. כשאתה אומר את זה, אתה אומר שהיצירה מגיעה מתוך שמחה. כלומר- שמחה זה הדבר השלם והעצב זה רק החוסר.  לא יודעת עד כמה אני מאמינה בזה. רואה את זה על עצמי- כשאני שמחה, אני הרבה פחות טובה בהכול. בשירה, בפרוזה, בנגינה.. אבל אולי זה רק כי עצב אני חווה ממקום עמוק, ושמחה לא. אולי.

(הבנתי מה אמרתי, אבל פיספסתי את הסאב-טקסט.)

אצלי בדרך כלל הם מאוד לא מודעים, קרה לי לא מזמן. חתונה של חבר, הייתי מבואס מהניתוק שלי מעצמי, ומעוד כמה כעסים, ומאיפה אני בחיים (תמיד זה קורה לי במפגש עם חברים מהמחזור, ההשוואתיות הזאת, טעות גמורה, אבל תמיד הראש עובד ככה). ובאמצע הריקודים מצאתי את עצמי רוקד לגמרי, כמו על אלכהול, אבל הרבה יותר גבוה. בלי לשים על אף אחד, בלי להסתכל ימינה שמאלה ולעזרת נשים, אני ואני. והיה מאוד חדווה.

אני חושב שלכל אחד יש רגעים מאוד חיים כאלה. והוא משתוקק אליהם מאוד.

(מה שאמרתי מפנחס שדה, לא הבנת. לא מדבר על יצירה, ועל מקום יוצר. זה שוב המקום והאינמקום, ויכולת ההכלה. 

אי אפשר להבין דבר בלי להבין את הגרעין שלו, להרגיש אותה, את הסאב טקסט, אם תרצי)

הוא צריך עידוד, אולי עזרה, לא הרמה להנחתה כזאת..

ועולם -

זו באמת השאלה. אולי השאלה של החיים.

איך אתה חי את החיים? איך לחיות בעולם הזה? בצורה אמיתית, בצורה עמוקה, מחוברת. בצורה חיה?

וכמו שאמרתי - כל אחד והדרך שלו. כתבתי מה אני הייתי עושה, אבל לא לכולם זה תקף.

בכל מקרה - יש אינספור מאמרי חז"ל (קלישאות? אולי. אבל החוכמה היא להאמין בהן)

שמדברים על זה שהתורה היא המרפא, לכל שבר וצער. לרגעי שמחה ועצב.

ושוב אני ממליצה ללמוד משהו. בתורה יש כוח עצום להעניק סיפוק, ובמילים אחרות - לתת חיים.

http://www.kipa.co.il/ask/show/168452-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%90%D7%A1%D7%94-%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%AA.-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D

שמביאים קישורים לציטוטים ודיבורים. דברי את, עכשיו. אני סולד מהז'אנר ביחס לרגשות של תן וקח. מרגיש רע? פתח את עמוד 864 בקטלוג ההבחנות החדש שלנו, בחן את עצמך, רקע משפחתי, חברתי, תסביכים בילדות, בתיכון, ומצא את הפתרון. היו מאות לפניך, יהיו אחריך. 

ניסיון שלי להרגיש קיים כישות עצמית? אולי.

אבל, היי, היא פוטנציה טובה בשבילי. אני אתחתן איתה. אני אהיה בשבילה. היא תהיה בשבילי. וחלס דיכאון. ניצור לנו משמעות משלנו.

אבל הכותבת בתשובה פשוט די סיכמה בצורה מסודרת את מה שאמרתי בכמה תגובות..

לא רק הבאתי קישור. אתה מוזמן לענות למה שכתבתי אני אם אתה עוד מעוניין.

הצחקת עם הסוף. טוב שיש לך עדיין הומור. אומנם שחור, אבל הומור.

אולי תשאל את עצמיך?
אתה היחיד שיודע מה טוב בשבילך..
כל אחד יכול להגיד לך פה תשובה אחרת וזה רק יכול לבלבל!!
תשב עם עצמיך..תחשוב מה הרצונות שלך איזה אדם אתה רוצה להיות..
מה האשיות שאתה רוצה שתהייה לך..מה התכונות..
תחשוב מה יש לך מהם..ותעבור אחת אחת ותראה איך אתה תקיים אותה..
אל תיקח על עצמיך להשתנות בהכל כי אז בכל יכול להתמוטט בשלב מסויים וזה רק ידכא יותר..
לאט לאט אבל בטוח..
בקשר למה שכתבתי קודם..
לא הבאתי את זה ממישהו אחר ולפי דעתי זה לא קלישאה אם מתייחסים לכל דב בחיים כקלישאה אז..גם החיים יראו ככה..וסתם חבל לחיות ככה..
גם מה שכתבתי עכשיו בא ממני..מה שאני עשיתי ועושה עם עצמי..
כולם עובדים על זה [חוץ מהמיוחדים]..
בהצלחה בהמשך הדרך!!

שב עם עצמך איזו שעה ותכתוב / תפרוק / תדבר אפילו מה מפריע לך. הרבה פעמים הבאסה והעצב  זה תוצאה של משהו אחר. אין טעם לתלוש את החלק העליון של העשב השוטה, אחרת הוא כל הזמן יצמח מחדש, צריך לתלוש אותו מהשורש. תנסה לברר מה שורש הבעיה שלך - אכזבה כלשהי מעצמך? השפעה שלילית כלשהי? יותר מדי חופש וזמן פנוי שגורם להרבה אנשים לשקוע? 

אחרי שתברר מה שורש הבעיה יהיה לך גם משהו ספציפי מאוד לטפל בו, שיעלים את כל תופעות הלוואי שאתה מדבר עליהן... 

אישית, אתה אומר שאתה מדבר עם אנשים שגם כן - מסובכים וכו' וכו', לפעמים דברים כאלה יכולים להפיל אותנו כשהם לא באים במידה. אולי תנסה להתנתק לרגע מהשיחות האלה למשך שבוע-שבוע וחצי? אני לא אומרת להפסיק לדבר איתם, חס וחלילה, כל הכבוד לך שאתה ככה נותן מעצמך ורוצה לעזור להם לצאת מזה, אבל תעשה רק פסק זמן כדי שאת הישיבה עם עצמך וההגעה לשורש הבעיה תוכל לעשות בראש נקי. 

זה נשמע ממש ממש רע, ונוגד את המוסר שאנחנו מרגישים, אבל בסופו של דבר - זה כדי לעזור לעצמך, ואז בדיעבד תעזור גם להם. (: 

דבר נוסף, תנסה להסיח את דעתך אולי, מהדבר הזה. כלומר, יש שיאמרו שזו 'בריחה', אבל אני לא מסכימה איתם - כי בנאדם במצב כזה לא באמת שוכח את ה'באסה' שלו ואת ה'דאון' שהוא נמצא בו, אבל לפעמים טוב להסיח את הדעת- לעשות משהו כיף עם חברים, לצאת מהבית, ללכת לכותל - לא יודעת, משהו. הסחת הדעת הזו היא לא בריחה, היא הקלה קלה מהתחושות שמפילות אותנו ואז בדיעבד אנחנו מקבלים קצת יותר כוח להתמודד עם זה לפי דעתי... 

ואחרון (מצטערת על החפירה האיומה O: ) - 

משהו ששמעתי בפרק של הסדרה 'קטמנדו' (כן כן, כל הזכויות שמורות להם וכו' וכו' וכו'): 

"את יודעת מה העצה הכי טובה שאפשר לתת למישהו שנמצא בבירא עמיקתא?" 
"מה?" 
"שיחשוב על האיגרא רמא. הרי העולם בנוי מוואדיות והרים מי שנמצא בתהום צריך לדעת שהוא רק בדרך לפסגת ההר." 
"ואם לבן אדם אין כוח לטפס?"
"זו לא שאלה של כוח- 
זו שאלה של אמונה..."
(קטמנדו פרק 10). 

אז באמת - תאמין תאמין תאמין שאתה יכול לצאת מזה, ושבעז"ה שתצא מזה. תגיד לו שקשה לך (שמעתי גם עצה בדבר תורה שהביאו לנו מהרבנית ימימה מזרחי - בשם מישהי אחרת - שתמיד כדאי, לפני שאומרים לו שקשה לנו, לפרט 10 דברים טובים שיש לנו, לא כדאי שנבין איזה ברי מזל אנחנו [אפשר, זה לא מזיק XD] אלא כדי שנבוא לתפילה הקשה שאנחנו רוצים לשטוח בפניו מתוך מקום של - אנחנו מודעים לדברים הטובים שנתת לנו, תודה על הדברים הטובים שנתת לנו, אתה גדול ועצום ורם - אבל עכשיו קשה לי!. ז"א, לבוא ולפרט את הקשיים שלנו ממקום אחר לגמרי.) 

והממ, זהו (?) 

ממש ממש בהצלחה, ובאמת שאתה יכול לצאת מזה ותצא מזה!  

בס"ד

נראה מדבריך שאת הקלישאות הרבות אתה מכיר ורק חסר לך ה"איך".איך לחבר את כל האמירות היפות והמילים הגבוהות למציאות הפרטית שלך, להרגיש את החיות שיש באידיאלים האלה באמת.

וזה החלק שבו המילים מאבדות מהכח שלהן ומפנות מקום להתנסות העצמית שלך. ואני מניחה שאתה כבר יודע שזה החלק הכי כואב.
גם בזה יש הרבה עצות של חז"ל, רק שאסור להשאיר אותן בגדר קלישאה.

[יש לי בעיה עם איך שמוגדרת פה "קלישאה". "קלישאה" היא אמירה של יודע דבר שבדרך כלל מקפלת בתוכה ניסיון וחכמת חיים רבה. אבל היא התגלגלה והפכה לפתגם נפוץ בפי העם, ולרב היא הופכת למשפט שלא קולט מורכבות, למן סיסמא, על לא עוול בכפה. אבל מי שבאמת רוצה יכול למצוא בה אמת גדולה. אם יחפש.]

אחת העצות שעזרה ועוזרת לי כשאני רוצה לעזור לעצמי, היא לפרק את כל התסבוכת המורכבת שאני נמצאת בתוכה לצעדים בודדים.
כשאני עומדת מול הקושי כולו (כל פעם זה מתבטא אחרת אבל זה בדר"כ אותו אחד- ריקנות, ייאוש, עייפות נפשית, שנאה עצמית, או סתם עוד דיכאון קלאסי), אני ישר נסוגה ומתייאשת מהניסיון לצאת ממנו, זה גורם לי לפחד לנסות שמא הנפילה תכאיב יותר ורק תחמיר את המצב.
אבל החלוקה הזאת לבדידים דיי מקטינה את האפקט הזה.
בסוף היום, כשאתה חושב כמה נורא, חסר טעם ואכזרי היה היום שלך, תנסה לפרק אותו לצעדים קטנים, כמה כל מעשה במהלך היום השפיע עליך וגרם למצב להיות כמו שהוא, ומהי בדיוק הנקודה שאפשר וצריך לשנות באותו הרגע.
כי אצלי, בד"כ, מקור הצרות הוא בחוסר התיחסות להתנהלות שלי, כך שאני מנתקת אותה מהמצב הנפשי שלי ושוכחת שהיא חלק חשוב ממנו. 
אולי תגלה שהכדור שלג האימתני הזה התחיל מפתית שלג שהתעופף ברוח ולא נעצר בזמן, ואז- הפתית הבא יטופל טוב יותר.

ועוד משו, אל תתחיל עם מטרות רחוקות והרים גבוהים, זה רק מיייאש, לא מקדם. תציב לעצמך מטרות יותר קרובות, רצוי כאלה שכבר הוכחת לעצמך שאתה יכול. ממש לא מתוך זלזול בכח שלך או משו כזה, אלא דווקא מהרצון לנצל את הכח עד תומו מבלי לפספס הכל בדרך.

[נראה שאתה מודע לעצמך, ולמקור הכללי של הקושי שלך, זו הנקודה בה מתחיל הכל. לפחות נראה.] 

מקווה שעזרתי במשו, ואני באמת מאחלת לך שתצליח לראות את האור שיש בתוך המצב הזה, עכשו, עדיין בלי לדבר על מה שיהיה אחר כך ועל זה שאחרי החושך בא האור וכל זה.
בתוך התהליך הזה אמרת שיש לך מלא שחנ"שים ורצונות להיות במקום אחר, אז תקח פסק זמן ותנסה לראות איך המקום הקשה הזה, שהקב"ה שם אותך בו הוא הכי טוב עבורך כרגע וכמה טוב הוא מוציא ממך.(אולי הכי קלישאתי עד כה, ודווקא מתוך זה-אולי גם הכי אמיתי שיש) 

אני ח"ו לא מנסה להפוך את התמונה הזו לוורודה ועליזה ולהתכחש לכל הכאב שיש בה, אני נמצאת שם אולי יותר ואולי פחות ממך, ומקווה שהעצות האלו יעזרו למישו גם אם לעצמי אני לא כ"כ עוזרת כרגע. בהצלחה.


 

אני מרגיש שאת מדוייקת.

צריך לחשוב.

[המודעות הזאת. היא הורגת.

לא משנה]

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!