לק"י

בדרך כלל זה היה לי נחמד.

תמיד היו נותנים לי גילאי 15-16.

עד שב"ה התחתנתי ואז המטפחת חסכה לי את הבושות

חושבים שאני בן 27 נשוי +3 או משהו כזה... ואני סך הכל בן 21 אוטוטו..

וגם אני באופן עקבי במשך השנים נראה כ5-6 שנים מתחת לגיל שלי

פעם אחת בשיעור ה' עליתי על טרמפ וחשבו שאני שמיניסט חח

בגיל 27, מלא חשבו שאני בן 18. לקחתי את זה כמחמאה.

הרבה סיטואציות סביב זה

בעיקר כשהסתובבתי עם הילדים הגדולים

פעם אחת מישהי חשבה שהילד הוא בעלי

הורידה לי 20 שנה

ולגבר להפך

שאלו אותי בפורים אם התחפשתי לחייל. אז היה לי חוגר.

בגיל צעיר זה היה מעיק כי אני ילדון וזה. אבל כשמתבגרים קצת ונראים עדיין בני 18 זה נהיה מחמאה.

בעלי כבר אבא ל2

לא מוכרים לו אלכוהול בלי תז

לק"י

אבל לא הייתי בונה על זה. זה לא פורום היכרויות מלכתחילה.

אשמח להכיר אישה דתיה מעל גיל 40.

אני בן 48 גרוש.

על השאר אפשר להתכתב

לק"י

אולי אולי יש בודדות.

כשקראתי את הכותרת בהתחלה, לא הבנתי איך הלכה וכימיה קשורות, הסתכלתי על הפורום והבנתי...

התלבטתי אם לכתוב במסר או פה, בגלל שסבורה שיכולה לצאת תועלת לכלל מניחה כאן, קח רק מה שמרגיש נכון ושייך ומכוון אליך.

השאלות שלך טובות ואמיתיות.

בשורה התחתונה, אף אחד לא יכול לערוב לך או להבטיח לך כלום. אנחנו עוברים כל כל הרבה שינויים פנימיים בעקבות אלו החיצוניים, וגם בלעדיהם, שאף אחד לא יכול לצפות מראש אפילו את השינויים שהוא עצמו הולך לעבור בחיים.

ככלל, אנחנו לא מתחתנים על מנת להתאים את האדם שלצידנו לתבנית שהכנו מראש. בתקופה הזו שלפני הבחירה וההחלטה אם מחברים את החיים יחד או לא, המטרה היא לבחון האם מי שמולי מעריך את הדברים שאני מעריך, האם אנחנו מכוונים לאותו מקום והאם במציאות הנוכחית יש בחירות, צעדים ומעשים שהם ביטוי אותנטי שמראים לי שזה אכן הכיוון והוא משותף.

בגדול,

השאלה שעומדת במרכז פה היא האם הלב של שניכם מכוון לאותו שורש ועניין.

אם הלב מבקש את ה' בכל אורחותיו, נקודת המוצא היא שלא משנה אילו עליות וירידות יעבור, זה הציר המרכזי שסביבו מסתובבים כל החיים.

גם אם יש זמנים של התרחקות וקרבה.

נקודת ההתייחסות היא תמיד אותו ציר.

אותה נקודת שורש.

וזה לב העניין.

מה שאתה מחפש בעצם זה לשמוע איפה הלב שלה מונח.

אז תכוון לשם, להבין לשמוע ולהקשיב ללב שלה.

את זה אי אפשר לזייף.

ברמה המעשית -

איך ניגשים לשיחה הזו, בכנות.

אפשר לפתוח באמירה שהיא עצמה אמרה ולבקש רשות להרחיב בעניין, אם מתאים לה.

להזכיר שאמרה שיש לה שאיפה לחיות על פי ההלכה המלאה, ומה זה אומר מבחינתה במה זה יתבטא בחיים?

אפשר לשתף ברצון שלך בהיבטים האלו, ומה זה אומר מבחינתך. איך אתה רואה את הבית שלך מתנהל מהבחינה הזו.

ותדברו על זה. תניחו ביניכם בשיח את הרצונות את השאיפות, החלומות, ברבדים הרוחניים ובאלו המעשיים.

אתה יכול להתחיל במשהו מעולמך, שיפתח פתח להיכנס בדברים וירכך עבורה את הבירור הזה שיכול להיות טעון עבורה רגשית.

דברו את הפערים בין המצוי לרצוי, בין חלומות ושאיפות למציאות, את ההתמודדות, ההצלחות הקטנות בדרך ארוכה, וכשמגיעים למרחבים העדינים שקשורים בנראות ובמה שהוא עבורה לא רק עניין הלכתי חיצוני, אלא מסע פנימי רגשי, נפשי ורוחני, חשוב חשוב חשוב כל כך לגשת לזה ברגישות גדולה ... כי מדובר פה באחד התחומים המאוד עדינים ורגישים בעולם הנשי.

וגם שם תתמקד בלהקשיב לצד השני, הרבה יותר מלחוות דעה על המקום שלה, על ההתמודדות שלה ומה המחשבות שלך בעניין.

אם אתם בשלב בקשר שיש פתיחות לשיח כזה, אפשר לנסות לכוון בשאלות שיעזרו להבין יותר את עומק הרצון והרצינות לצד המורכבות האישית, הקושי, ההתמודדות... לברר בעדינות (כמובן רק אם מתאים ושייך לכם) מה יכול לתמוך בה בבחירה הרצויה, מה מונע התקדמות בפועל ומשאיר במקום, מה הפחדים שם שמשאירים אולי באזור הנוחות, מה יכול העוגן במרחב הזה שנתן/נותן/יתן כח לעמוד בניסיון הזה?

תן לה הרגשה שאתה בא לברר איתה, להקשיב לה ולמקום שלה. חשוב להגיע בנפש מעמדה סקרנית ללמוד ולהכיר ולא ממקום שיפוטי, אלא ממקום שמכבד ומעריך אותה. ובמיוחד את הזמן והאנרגיה שלה, וחשוב לך לברר את הדברים האלו כי הם משמעותיים ונמצאים בבסיס הבניין העתידי. ובמידה ואתם לא מכוונים לאותו מקום, כדאי שתדעו מוקדם כדי לשמור על הלב של שניכם.

הבירורים האלו הופכים קריטיים במיוחד כשיש כימיה טובה.

כתבת יפה. מיותר שאני אכתוב תגובה אחרי מה שכתבת פה

ולכותב המקורי, יכול להיות שתגלה פתאום שיפתח לה הלב והיא תספר לך משהו לא צפוי. אם זה יקרה - תדע שזו הבעת אמון בך ובקשר שלכם.

גם אם היא תתעצבן, אגב, זה סוג של הבעת אמון. אל תברח. תישאר שם להחזיק את הקצוות. בקשר שלא בטוחים בו לא מעיזים לכעוס. מחזיקים את הכל ישר ישר ו"מושלם".

אחרי התשובה הנפלאה של אילת השחר אין הרבה מה להוסיף. רק אביא מהניסיון שלי, שנראה קשור לנושא.

כשהכרתי את אשתי ז"ל, בשיחות לקראת העתיד, אם נתחתן, היא העלתה את העניין שהיא לא בטוחה לגבי כיסוי ראש אחרי החתונה. היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תרצה בכלל, ואם כן אז אולי כובע או אולי פאה.

קצת רקע - היא נולדה וגדלה בחו"ל, במקום לא ממש דתי והתחזקה. בכלל לא היתה בעניינים של תרבות המטפחות שיש בארץ, והיה לה קצת קשר לחב"ד ולכן חשבה אולי פאה.

אני כמובן חשבתי שאשתי תהיה עם מטפחת כי זה מה שהכרתי מנשות הרבנים והחברים שהתחתנו (לא מהבית, סוג של חוזר בתשובה), כך שזה היה יכול להפוך לעניין.

ב"ה, בצורה שלא אופיינית לי בד"כ, כנראה ה' האיר את עיני לא להבהל מזה. הבנתי שהיא לא סגורה על עצמה, וכל העניין הזה חדש לה ולא ברור לה מה היא תרצה. וזה לא שיש לה התנגדות לעצם כיסויהראש, אלא היא פשוט לא יכולה להתחייב לזה, למשהו שממש ישנה את המראה שלה. וכמובן שיכולתי להבין, לאור הרקע שלה בחו"ל, בחברה שזה מאוד לא מקובל.

בכל אופן, הרגעתי אותה ואמרתי שזה שלה, ומה שהיא תחליט מקובל עלי ואין לחץ.

נריץ קדימה, היא הקפידה על כיסוי ראש מאז החתונה ובקושי היה מקום בבית לעוד מטפחות..

נכון שזה לא בדיוק כמו אצלך, כי אתה כותב, אם הבנתי נכון, על פערים בצניעות לבוש, שזה עניין כבר עכשיו ולא כיסוי ראש שזה משהו עתידי.

אבל בכל זאת, אם זה לא משהו שהוא ממש הפוך מצניעות, אלא רק לא מה שדמיינת או חלמת איך רשתך תראה - לדעתי אם אתה מרגיש שיש התאמה, ויש רצון ושאיפה לצניעות באופן כללי, אז זה העיקר.

בהצלחה

הגדרת אותה כמכשול עבורך.

אם באמת אתה חש ככה, למה אתה ממשיך?

אם אתה לא חש ככה, אז איך גורם לכך שלא תתבטא ככה?

בכל מקרה, זה התבטאות בעייתית לדעתי על הסיטואציה.

לא הגדרתי אותה מכשול, אלא את עניין הצניעות.

1. איך ניגשים לפגישה כזו? מה כדאי לשאול או לבדוק כדי להבין אם השאיפה שלה היא באמת פנימית ואמיתית, או שזה נאמר מהחשש לאבד את הקשר?

   מתוך מקום של הקשבה, של כנות, של ענווה. שואלים אותה - משתפים בחששות שלך, שאתה פוחד שהבירור העצמי אולי מושפע מהקשר. דבר איתה על זה.

2. האם מישהו פה נכנס לנישואים כשהצד השני היה בעיצומו של תהליך התחזקות? האם החוסר ודאות הזה הוא סיכון ששווה לקחת כשיש כימיה טובה? מה בעצם מבטיח לי ביטחון הלכתי בקשר הזה שאני לא אפחד שאחרי כמה שנים היא תחזור למצב שהייתה, או תוריד לחצי כיסוי?

   כולנו כל הזמן בתהליכים. אני חושבת שאנחנו כולנו רוצים מישהו עם המצפן לכיוון שאליו אנחנו שואפים. אף אחד לא יכול לערוב לך שום דבר, לא לגבי המצב שלה, לא לגבי שלך. מי יודע אם פתאום יהיה איזה אירוע כמו מה שקרה לפני שלוש שנים, או אולי איזשהו אסון פרטי, ואיך זה ישפיע על כל אחד.

   בנוסף - בכל קשר יש חוסר ודאות. ככה זה, מובנה. צריך להיות מוכנים לקפוץ יחד אל הבלתי נודע. האם הסיכון שווה את הכימיה? זה לא משוואה שאנחנו נוכל לענות עליו במקומך - אבל אולי כדאי לך להתייעץ עם רב עם ניסיון חיים שמכיר אותך.

3. מה היחס לדעתכם בהתמודדות פה? כאילו אם כבר מתפשרים על משהו בזוגיות, זה לא על הלכה לדעתי, לא?

   לא מתפשרים על שום דבר בזוגיות. כתבתי על זה בעבר, ואני מאמינה שבהקשר הזה אין מקום להתפשרות, אלא לשינוי ההעדפות. לא רוצה שמישהו יתחתן איתי בהרגשה שהוא מתפשר על משהו שחשוב לו. זה לא אומר שאנחנו בוחרים במישהו מושלם, כי אין כזה. זה אומר שאנחנו בוחרים מה לתעדף, להעניק יותר משקל וחשיבות לדברים מסוימים, ולא להרגיש שמוותרים על משהו שחשוב לנו.

לדעתי אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות (וזה בולט לי מאיך שרשמת את השאלה):

מה בעצם מפריע לך בעניין?

האם היה מפריע לך אם (ואולי יש) לה התמודדות בנושא אחר, נניח, תפילה?

האם מפריע לך שאיך שהיא מתלבשת לא משקף את המקום שלך?

למה אכפת לך שאשתך תתלבש לפי ההלכה הברורה?

האם אשתך צריכה להתיישר לפי כל עמדה דתית, רוחנת, הלכתית שלך?

ומה יקרה אם הרמה הרוחנית שלך תשתנה?

האם אתה חושב שצורת הלבוש של אשתך מעידה משהו עליך?

(וכן, בצניעות הלבוש יש מנעד, ומסורת הלכתית קצרה)

לדעתי, לכל אחד מבני הזוג יש אחריות על העולם הרוחני שלו, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

אי אפשר ללמוד מבן זוג אחד שום דבר על בן הזוג השני. ההתנהגות שלו לא מעידה עליי כלום.

הרבה מהדברים האלה מתנהלים במרחב האישי, כל אחד עם עצמו.

אבל יש גם דברים שקשורים למרחב הזוגי, למרחב הציבורי (בבית וכלפי העולם) - ועליהם נראה לי שצריך לבוא עם הסכמה לגבי צורת ההתנהלות, כמו החלטה לפי איזה פוסק הולכים ואת מי שואלים.

אתן דוגמה למה אני מתכוונת:

לפי ההלכה, יש לנהל אורח חיים בריא. לפי פניני הלכה, זה כולל הקפדה על התזונה לפי הנחיות הרופאים כיום, פעילות גופנית ושינה טובה.

זה דוגמה למשהו שמקפידים בו מבחינה אישית. אפשר לקבל החלטה שהבית מתנהל בצורה בריאה - אבל גם אם זו החלטה משותפת, אין לי שום כוונה לעקוב אחרי מה בעלי אוכל. אולי הוא החליט שכשהוא מחוץ לבית (=מרחב ההסכמה) הוא אוכל לא בריא? זו עבודת ה' שלו, לא שלי.

עוד משהו שצריך לזכור,

זה שלא מדובר בשאלה תיאורטית. יש מישהי שכבר פגשת, ויש בה דברים שמוצאים חן בעיניך, ואף אחד לא מבטיח לך שתמצא את התמהיל הזה במישהי אחרת.

האם תהיה מסוגל להתמודד במצב שבו אתה נפרד עכשיו, מתחתן עם מישהי אחרת (כעבור כמה חודשים או אולי שנים) שיש לך פחות "כימיה" (לא יודעת איך זה נמדד) אבל יותר צנועה, וכעבור חמש, עשר, חמש עשרה שנות נישואין היא משנה את צורת הלבוש שלה. האם תתבאס על הכימיה שיש עכשיו, בקשר הזה?

הצגת את זה כמשוואה, אבל זה באמת משהו שרק אתה יכול לענות על זה. ואני באמת חושבת שכדאי להתייעץ עם דמות רוחנית בעלת ניסיון חיים שאתה מכיר בעולם האמיתי. בשיחה. מישהו שתוכל לפרט לו בדיוק מה העניין, ושיוכל לתת לך ייעוץ, ואולי נקודת מבט אחרת.

אני חושבת שיש כאן גם משהו עקרוני שטוב לדבר עליו -

וזה חינוך הילדים.

האם אתם מכוונים לאותו המקום? האם אתה מאמין שהיא יכולה להיות אם טובה לילדים?

אנחנו לא אנשים מושלמים.

לכולנו יש התמודדויות.

כולנו ניתקל במצבים שיעמתו אותנו עם האמיתות והערכים שאנחנו חיים לפיהם, והתגובות שלנו למצבים האלה מעצבים את מי שאנחנו.

איך אנחנו מקנים לילדים שלנו כלים ומיומנויות שיעזרו להם בשלבים האלה?

ו"הקלות מוגזמות"?

אתה מתכוון למשהו כמו שרוול טיפה מעל המרפק או ללבוש שהוא ממש קיצוני בחוסר הצניעות שלו?

כנראה שאם זה היה קיצוני לא היית יוצא איתה בכלל, נכון?

לא מובנת לי כל ההתבחשות הזאת. על כמה דייטים מדובר? אם לא עברו יותר 3-4 אין טעם להמשיך אם זה כל כך מפריע לך.

מצטערת לבשר, אבל לשים שרוול ארוך יותר זה לא תהליך נפשי עמוק של כמה חודשים או שנה. זה לוקח בדיוק דקה או פחות, והניפוח של זה מעבר לפרופורציה, משני הצדדים, לא מועיל לעסק. אתה יכול לחשוב אם זה לזה ביטוי בעוד רובדים בחיים שהם יותר משמעותיים מבגדים. מה שעולה לי בעיקר זה שצורת לבוש הרבה פעמים מאפיינת ציבור מסוים עם תפיסות מסוימות, וזה כנראה יותר משקף מאשר ספציפית בגד כזה או אחר. אולי זו הנקודה שבאמת מפריעה לך. עבודת ה' של בנות ותפקידן בעולם לא מסתכם בלבישת בגדים. זה חשוב- עושים את זה, וממשיכים הלאה.

בקיצור- זאת לא מהות הנשמה שלה, היא פשוט לא רוצה להתלבש לפי התפיסה ההלכתית שלך. עכשיו תחליט מה אתה עושה עם המידע הזה, או שאתה מקבל אותה ככה, או שאתה ממשיך הלאה.

זוגיות טובה מתחילה בנקודה שמתנתקים מהחלום על איך רצית ודמיינת ש בן/ בת הזוג יהיו

ומסתכלים בעיניים על מה שיש ובזה מוצאים את הטוב. בכל התחומים.

בוא נלך על התרחיש הכי מוצלח.

נניח והשיחה תהיה מעולה וכנה

והיא תגיד שהיא לגמרי רואה את עצמה בשנה הקרובה משנה את הלבוש.

גם במקרה הזה, אסור לצפות לכלום.

כולנו רוצים להיות טובים יותר בפוטנציה.

מה שיש כרגע זה מה שיש וגם זה לא מובטח.

תשאל את בעלי שהתחתן עם דוסית והיו לנו דיונים בדייטים על דקדוקי הלכה מסוימים וחלומות רוחניים לעתיד והיום איפה ההלכה ואיפה אני.

אבל זה שלי לא שלו.

בסוף שמירת הלכה של בן זוג זה דבר חשוב מכמה היבטים שונים שאפשר לחשוב עליהם.

תברר מול עצמך את העניין הזה

כשתהיה בטוח במה אתה מחפש - תדע את הגבולות האדומים שלך ותדע במה אתה מאפשר לעצמך מרחב גמיש.

אולי תשאל דמות חינוכית רבנית שאתה סומך עליה?

1. לא מתחתנים על סמך הבטחות- איך שהיא מתלבשת זה מה שהיא ואם אתה מעוניין בה אתה צריך לקבל אותה כמו שהיא במצבה הנוכחי. אם לא מתאים לך אז לעניות דעתי אין מה להמשיך וקל וחומר לא לפתוח את עניין הלבוש שלה בשיחה. גם ככה לבוש זה נושא רגיש אצל נשים.

2. אנשים עשויים להשתנות. גם אם אתה יוצא עם בחורה שמתלבשת באופן שצנוע לך, אף אחד לא ערב לך לגבי העתיד. לכן לדעתי אם לא מדובר בפער קיצוני בלבוש אלא עניין של סנטימטרים לפה ולשם אז הייתי משנה גישה ושמה יותר דגש על כימיה, תקשורת, ערכים , התאמה ברמה תורנית באופן כללי

בזה אני לא יכול להאמין... אולי זה מתכוון שמה שאנחנו חושבים עליו יותר מכל זה מב שאנחנו ננוע לכיוונו יותר מכל... שזה בעצם הפוך מלמשוך אלינו... זה למשוך אותנו

על בחירות של אנשים

אנשים בוחרים להיות/ לעשות כפי הרצון שלהם (במודע או שלא)

וגם מתחברים לאנשים לפי הצורך שהם ממלאים להם (גם פה במודע או לא)

אם רוצים לעשות אחרת/ להתחבר לאנשים אחרים

צריך קודם כל לרצות אחרת

או בכלל להתחיל מהבנה מה רוצים באמת

אנחנו נמשכים לאנשים שיגרמו לנו לעבור תיקונים,

המוח שלנו הישרדותי, הוא לעולם יעדיף את המוכר, גם אם הוא רע , לכן כשהוא מזהה דפוס מוכר, הוא נמשך.

לכן כל הזוגות משחזרים דפוסים מוכרים כמו שהיה להם מול ההורים ומי שמתגרש ולא עובר תהליך, ימשוך לעצמו את אותו הדפוס בצורות שונות.

לכן רוב האנשים מביאים לחיים שלהם את הדבר שהם הכי פחדו ממנו.

למזלנו אפשר לעבוד על זה, להתנתק מדרגת חשיבה של דפוסים הישרדותיים ולעלות לדרגת חשיבה אחרת,

עושים את זה ע"י הכרה וזיהוי הדפוסים בשילוב שינוי חשיבה לחשיבה חיובית וראיית עולם אחרת.

יש פודקאסט שאני ממליצה שמדבר על זה של יהודית מילוא. באמת משנה חיים.

היא מדברת על מוח הישרדותי- הוא 70% מהזמן שלילי, הוא דפוסי ומושך דפוסים. את רובנו הוא מנהל רוב היום ורוב החיים.

היא מלמדת שיטה לצאת ממנו ולעבור למוח אחר שנקרא המוח ההגיוני.

מוח אופטימי שמח שמושך אליו דברים טובים.

זה נשמע אולי מיסטי אבל את הכל אפשר להסביר בצורה ביולוגית פשוטה.

המוח שלנו מסנן כמויות של מידע, המידע שתתרכז בו הוא המידע שתראה ותפגוש יותר,

כשתקנה מכונית מסוימת, תראה כמוה יותר בכביש, כשתלמד נהיגה, תראה יותר תמרורים וכן הלאה.

כשאתה עובר למוח החיובי יותר, אתה נפגש ושם לב לדברים ואנשים חיובים, והם אליך.

כשהטוב יהפוך באופן יזום לדבר המוכר והשולט של המוח שלך, הוא ימשך למוכר הטוב.

אנשים שלא מבינים הרבה קוראים לזה "זימון" אבל זאת תגובה פשוטה של המוח.

זה מהסוד? שונאת את הספר הזה, וסולדת מכל עולמות הזימונים שרצים ברשת.

כי הם מפספסים את העיקר.

הדבר הכי משמעותי בשינוי חשיבה זה להפסיק לצפות, הציפייה מרחיקה דברים, ציפייה אומרת שכרגע לא מספיק טוב, שכרגע יש חוסר גדול.

אם המוח שלך הוא מסננת ומגנט לבדיוק מה שאתה חושב, אם אתה חושב חוסר ונואשות תקבל חוסר ונואשות.

בפודקאסט היא מלמדת להיות שלם בכאן ועכשיו וכל מה שיבוא הוא תוספת לטוב.

אפשר לרצות ולחלום, אבל לא בנואשות וציפייה, כלומר לא להשתנות ו"לזמן" על מנת ש..

זה לא עובד, צריך להשתנות לשם השינוי, בלי ציפייה ודברים יבוא מעצמם בצורה או לא בצורה שחלמת, והם לטובתך.

ואולי גם נמשכים לאנשים שיש להם איזה קושי (תיקון?) דומה לשלנו. אנו כאילו רוצים לטפל

בנו דרכם. זה פחות מאיים.

נניח שהאדם משדר משהו ואנשים מציעים לו בהתאם- זה עדיין קורה, ולכן זה אמיתי לדעתי (בבסיס, זה לא אומר שכל דבר קשור לזה).

לדעתי הגיוני יותר ואמוני הרבה יותר לפרש את זה כדברים שה' שולח לאדם בשביל שהוא יתקן את עצמו ולא ככח משיכה.

אבל אני לא חושב שלמעשה יש נפקא מינה בין השניים חוץ מהסקרנות איך העולם עובד.

אתה צודק שזה מבאס, אבל מאידך זה אומר שאחרי שהאדם עובד עם עצמו על מה שצריך ומתנתק מדפוסים נרכשים שליליים עד כמה שניתן, מה שיגיע אליו זה משהו שבאמת מתאים לאני השורשי שלו.

זה לא עובד לי.

אני מרגישה שמה שנמשך אלי זה רק בכורח המציאות הרדודה שנראת על פני השטח.

אנחנו מושכים אלינו אנשים שיגעו ויגרמו לנו לחטט במקומות הכי כואבים שלנו ויעודדו אותנו להתמודד איתם

וזה לא דבר רע בעיניי בהכרח. אבל להתמודד עם זה יכול להיות קשה

אם אני לוקחת את זה מחוץ לעולם הזוגיות המשפט הזה גם נכון. לטוב ולמוטב. כך אני לפחות חווה.

שאנחנו לא תמיד נמשכים למי שאנחנו רוצים....

ללב ולמשיכה יש את הרצונות שלהם, והם לא תמיד שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.

החיים הם משעממים בלי קשיים.

אני אוהב את ההתמודדויות, ממש מחפש את זה.

פשוט זה שיטחי... לא?

גם אולי חשבתי כך בעבר..שאתה נפגש באמת.עם הפשטות.אתה מבין כמה עומק יש בזה (קח דוגמא קטנה של נגיד קימה בזמן- הפשוט קם כל יום באותה שעה ללא קושי המתמודד קם בשעה אחרת היום לא מסודר הוא גם חווה לחץ וגם צריך להיות יצירתי ולאלתר וכ"ו. שמעמיקים בפשוט רואים כמה כוחות יש שם של דיוק של אנרגיה כל בוקר להיות.מחובר לעשייה שפעמים לומדים ועובדים הרבה זמן כדי להגיע לזה) וגם בלי קשר התמודדות.תמיד תהיה למה להוסיף בכוונה? (אם משעמם קח אתגר רוחני ולך.על זה)

היחס בין מורכבות לפשטות היא כמו לחבר חלקים שונים של פאזל.

לפני שמרכיבים אותם אז זה נראה מורכב,

אבל אחרי שכל החלקים מתחברים אז כל הבנת המורכבות של היחס בין החלקים הופך את הראייה לפשוטה מאוד.

וכן! אני רוצה לאתגר את עצמי!

אם פעם הצלחתי לחבר פאזל של 9 חלקים ועליתי לפאזל של 30 חלקים ואח"כ 100 200 וכו' אני רוצה להמשיך לגדול!

תחשבי איזה עצוב זה שאדם נשאר רק על הפאזל של 9 חלקים, לא חבל??

אם אדם מסוגל לרוות נחת מפאזל של 9 חלקים ולא עוד, אז הוא יוכל לרוות נחת גם מפאזל גדול יותר - אבל אם זה לא כך אז שום פאזל לא יספק אותו כי הוא תמיד יפחד שמא יתקע, שמא יפסיק, שמא לא ימצא אחרי מה לרדוף, שמא ושמא וכולי האי ואולי. הוא יגדל ויגדל אבל יהיה אומלל.

נניח וזה המצב הכי טוב שתוכל להגיע אליו אי פעם, האם תוכל לשמוח בו? אם כן, מצאת אושר. וגם עושר.

תובנה בודהיסטית שלימדה אותי משנה באבות.

גם לשמוח בחלקך

וגם לשאוף קדימה

אין סתירה

פחד הוא אכן אישו

הוא מונע גם לשמוח בחלקך וגם להתקדם קדימה

איזהו העשיר השמח בחלקו?

בגדול כשלא נמצאים בסביבה שהעיקר שלה הוא לימוד התורה ממילא הרמה הדתית יורדת

אגב, התגעגתי אליך... 😁

תמיד הייתי כאן

פעמים, כשאני מסתכל ממרום גילי, לא על עצמי אלא דווקא על הצעירים החדשים בישיבות, זה נראה שהאווירה והחברה והתפקיד של הישיבה בעיניהם (ובעינינו) גורמת לשינוי. פתאום אנשים מגדילים כיפות, מסתובבים עם ספרים ביד, חושבים שכל התפלספות היא פילפול וכו' - וכשיוצטים מהישיבה אז חלק מהמניירות האלה מתפוגגות. זה לאו דווקא שיש "התדרדרות" אלא שפשוט אנשים קצת חוזרים להיות שוב הם עצמם.

אולי אני קצת קיצוני ואולי זה קצת דל"פ אבל זה הגיג שחשבתי עליו

אומנם פחות דרמתית

אבל זה קורה.

ויש גם כאלה שקורה להם לצד ההפוך

מבחינת הקפדה על קלה כבחמורה כן

אבל אני פי 1000 יותר מחוברת לעצמי ולאמונה, ולקב"ה.

לא מנרמלת ירידות- פשוט חושבת שלפעמים עושים כי צריך ולא כי רוצים.

בעיניי השאלה רלוונטית לבנים לשנים שלאחר הישיבה, ולבנות השאלה רלוונטית לשנים שאחרי העזיבה את הבית.

כמובן שאפשר לשתף אם תובנה אחרת

תמיד הייתי אני פחות או יותר.

אני נשואה,

בעיניי מה שאני רואה מסביבי, זה לא דווקא ירידה אלא - שינוי .

כשעוזבים את הבית זה גורם לחיפוש עצמי, לדיוק הדרך שלי וגם לשינוי ברמה הרוחנית.

לחלק זה ייראה מבחוץ כירידה ולחלק כעליה, מבפנים כל אחד יעיד שהוא פשוט מוצא את הדרך שלו בעבודת ה' יחד עם החיים, בזמן שהוא לא נמצא במסגרת ישיבתית אלא צריך לעבוד, ללמוד, להתעסק בעה"ז..

בהמשל ל @נפשי תערוג , אכן גם בנישואין יש שינוי. יש המון שינויים בכל תחומי החיים, ויש צורך לדייק יותר.

מה שהיה מתאים פעם כבר לא מתאים היום..

בסך הכל אנחנו גדלים🙂

אבל לדעתי זה הדרגתי ולא דווקא תלוי בסטטוס זוגי.

זה תלוי בשחיקה, התאמה לאתגרים מציאותיים, היכרות עם אפשרויות אחרות והתנסות בעולם

יש גם התפתחות וצמיחה, השאלה היא בעיקר אם הצמיחה מהירה יותר או השחיקה מהירה יותר

שחיקה מבחינה דתית קימת אצל כולם. הדרך היחידה למנע אותה זה להיות בעליה כל אחד לפי מה שמתאים לו, אם לימוד תורה בשיעור או חברותא ואם אירועים רוחניים כמו תפילות מיוחדות (כמו הלל מוזיקאלי למי שזה עושה לו, וגם אומן וקרסטיר למי שזה מחמם לו את הלב)

אצל נשואים השחיקה פחות נראית לעין כי את המסגרת המשפחתית לא משנים כל כך מהר אבל בתוך הלב היא יכולה מאד להיות קימת. אצל רווקים יש יותר אפשרות לשנות באופן גלוי, ויש בזה סיכון בגלל שאתה מקבע את עצמך במקום אחר ממה שהיית ואז כבר יותר קשה לתקן.

גם עודף פנאי יכול להזיק לכן חשוב למלא את הזמן בעבודה, לימוד וחברה טובה.

ולהתפלל שה' יעזר לכולנו להתקדם בטוב ולא לרדת

הישיבה גרמה לי לשינוי היחס לתורה ולגמרא, מה שלא נשחק עם השנים. כמה אני לומד תורה מאז, זה עולה ויורד ואין מגמה כשבוחנים לאורך זמן.

למרבה האירוניה, בישיבה למדתי בעיקר בבא קמא בבא בתרא סדר נשים ומדרשים, ודווקא בשנים האחרונות למדתי יותר דברים מעשיים שגרמו לי עם השנים יותר להקפיד על דברים כמו מים אחרונים, הימנעות ממוזיקה בספירת העומר וכדומה.

יש תחום אחד שנראה שיש בו ירידה לאורך השנים. אבל אני חווה את זה אחרת.

לפני הישיבה ובמהלכה, לא היה לי ידידות או הרבה אינטרקציה עם בנות (חוץ מהצבא), ועכשיו המצב הפוך. אבל זה מגיע ממקום בוגר, שיודע לקחת דברים בפרופורציה. אמנם יותר קשה לי ככה לשמור נגיעה, אבל אני עומד בזה.

לפי הגמרא מאוד חשוב להתחתן הכי מאוחר עד גיל 20 בשביל לא ליפול, ובעיניי אנשים רבים הנסיון הוא בעלייה מתמדת כל עוד נשארים רווקים, אבל זה לא נכון. בעיניי הסיבה להתחתן דווקא עד גיל 20 הוא כי לאחר מכן מגיעים השנים הקשות ביותר, כך שמי שעבר את שנות ה20 המוקדמות פספס כבר את הרכבת, ונאלץ להתמודד עם התקופה בדרך הקשה, וזה במקרה הטוב, אם הוא הצליח.