וגם לא נעימה.
אני שמחה לקרוא שאתה נמצא בטיפול, ומקווה ששם אתה מקבל כלים להתמודד עם החוויה המאוד קשה הזו.
כפי שכבר כתבו לך, לרשעות אין קשר למצב הזה, והוא עדיף בעשרות מונים על פני מצבים אלטרנטיביים שיכלו להתפתח.
אני מקווה שאת הביטול עשית בצורה הרגישה ביותר שאתה יכול כדי לנסות לצמצם את הפגיעה, ומעבר לזה אין הרבה מה לעשות - ההחלטות שלנו כאנשים בוגרים הרבה פעמים יכולים לפגוע באחרים, ואנחנו צריכים להתמודד עם ההשלכות. זה חלק מהחיים הבוגרים שלנו.
אבל קח בחשבון שזה אפשרי להשתקם. מסתובבים לא מעט אנשים בעולם שחוו ביטולי אירוסין, ביטולי חתונה, גרושים - שהשתקמו מתוך השבר וחיים חיים מלאים ומספקים. אולי אפילו כדאי למצוא אחד כזה בסביבתך ולדבר איתו. לדעתי, הגיוני שאתה חושב עליה הרבה, היא היתה חלק דומיננטי מחייך. והשיטה הכי טובה שאני מכירה כדי לצמצם את זה, זה להעסיק את הראש במשהו אחר. האם הימים שלך מלאים?
מאחלת לך הרבה כוחות, ושתזכה לגדול מתוך המשבר הזה.
חשוב לי להדגיש כמה דברים:
א. אתה אולי לא צעיר, בן כמעט 28, אבל אתה גם לא כזה מבוגר.
ב. זה שהחברים שלך נמצאים במקום מסוים בחיים שלהם, לא אומר שגם אתה צריך להיות שם.
ג. לגבי התפשרות, מעתיקה דברים שכתבתי בעבר:
התפשרות. זו מילה קשה בעיניי בהקשר של בחירת בן זוג. זה כאילו להגיד, הייתי מעדיף מישהי אחרת, אבל מה לעשות, נתקעתי איתך. (מכירים את התבניות האלה של הכרטיסים? יש איזשהו נוסח שבו אחד הסעיפים זה 'עד איזה גיל מתפשר', וזה ממש מטריף אותי).
הגישה שלי היא לנסות לא לבנות לי בראש תמונה של האדם האידיאלי שאותו אני מחפשת. ככה אני לא צריכה להגיד שאני מתאכזבת כי אין לו עיניים כחולות. כשאני מחליטה לצאת עם מישהו שחסר לו משהו שהייתי רוצה שיהיה לו, אני מבינה שזה פרט מתוך התמונה הגדולה, ושדברים אחרים בתמונה הגדולה, שאני מעניקה להם הרבה יותר משקל וחשיבות, הם שמכריעים את ההחלטה אם לצאת. לא כי אני מתפשרת, אני כי אני מתעדפת את הדברים שנראים לי חשובים באמת. אני חושבת שהדיוק במילים פה חשוב.
אם מישהו יוצא איתי כי הוא עושה טובה - אז שיוותר מראש.
אני מאמינה שצריך לצאת רק אם יש כאן פוטנציאל אמיתי לחתונה.
ד. לגבי הרמה הדתית שלך, אם אתה לא מרוצה מהמקום שאתה נמצא בו - האם אתה עושה משהו כדי לשנות את זה? האם אתה עובד על עצמך?
ה. לעניין הרגשת התקיעות, האם אתה עוסק בזה בטיפולים?
