"אוף, התורה מגבילה אותי... למה אני לא יכול לקום מאוחר?!"
"זה שאני חייבת ללבוש חצאית זה פשוט מבאס..."
"הלחמניה מזונות?! ישתבח שמו! שיא הדכדוך זה לברך ברכה אחרונה כ"כ ארוכה..."
בואו לא נשקר לעצמנו - לכולנו קורה שאנחנו מרגישים שהמצוות מעיקות לנו. לפעמים אנחנו מרגישים שהן סתם נטל על הגב, הן גם לא כ"כ מועילות (לכאורה, כמובן). בקיצור, עבודת ד' דיכאונית.
בפרשתנו (עקב) אנחנו קוראים: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". חז"ל במדרש נותנים לנו כלל: אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, ה"והיה" שבתחילת הפרשה מציין שמחה מסויימת.
ה'מי השילוח' (האדמו"ר ר' מרדכי יוסף מאיזביצא זצוק"ל) מבאר את זה בצורה מדהימה: עקב = סוף. זה ידוע לנו עוד מלידת האחים יעקב ועשו. יעקב יצא אחרון, ולכן נקרא יעקב.
אומר 'מי השילוח': רק עכשיו אתם, ישראל הקדושים, סובלים מהמצוות. לעתיד לבוא, בסוף, ב"עקב", כבר לא תסבלו. למה? מכיוון שתבינו את עומק הטובה שנמצא במצוות. בינתיים דומות הן המצוות בעיני ישראל כחוקה בלי טעם ולכן הם סובלים מהן. אולם לעתיד לבוא, רבש"ע ישפוך אור גדול עלינו ואז נשכיל כמה המצוות טובות ומתאימות לנו. המצוות נועדו לטובתנו!
מסיים האדמו"ר: "אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה". כאשר נבין את גודל הטובה חבוי במצוות - נהיה בשמחה אמיתית ובשלמות כלפי המצוות. וזה גם עניין הכותרת: "מצווה גדולה - בשמחה תמיד!". מתי המצווה גדולה, שלמה, אמיתית? כשהיא בשמחה!
שנזכה. שב"ש. 
הד"ת לע"נ סבי מורי סעדיה בן רומיה הכ"מ, שאך עתה ציינו חודש לפטירתו.