נתאסף כולנו ליד הקבר,
נזכר איך לפני שנתיים הקפיצו כל אחת באמצע החופש עם הבשורה הנוראה,
איך עמדנו מולה
המומות, כואבות, לא מאמינות.
בוכות.
להפרד?
איך אפשר?
ועכשיו אחרי שנתיים,
כשהכאב והגעגועים באים וחוזרים..
ומכים וקופצים לביקור מדי פעם -
אני קולטת ש..
המציאות הזאת חוזרת על עצמה-
אנחנו גדלות,
עושות בגרויות, מוציאות רשיון
ואפילו חלק כבר מדברות על חתונה
והיא..
שם,
נשארה ילדה, נערה..
עם חינניות ואור בפנים
עם חיוך מרוח ועמידה על עקרונות.
עם מסירות נפש...
ה' פשוט ענק!
הוא לא עוזב לרגע, אפילו לא לאחד!
הוא כל הזמן מאמין ונותן כוחות!
בציפיה לבניין אריאל ולתחיית המתים במהרה!
בשורות טובות!
ואם מישהו יוכל לקבל על עצמו מחר להשתדל לשמוח יותר מהתמיד, או כל מצווה אחרת לע"נ נעם מרים בת רן, שה' יברך אותכם!








