ורע לי עם עצמי, רע. מין שנאה פנימית- כי רק אני יודעת כמה אני עלובה, ואלופה, וצבועה, ואמיתית, וטיפשה, וחכמה, ורשעה, וצדיקה, ורעה, וטובה, ורעה, רעה, רעה...
ולא, לא אוהבת את עצמי. בכלום. מין יצור מיותר שתפקידו להראות לאחרים מה חסר להם, מה חסר בהם. ואף פעם לא קשור לאף אחד, ואף פעם לא נותן אמון, אף פעם. גם לא בעצמו. כי איך אפשר לתת בו-בהם אמון?!
ותמיד רע לי, ורע למי שסביבי. ותמיד מראה נוצצת שמאחוריה אין נייר כסף, אלא סתם חלון, סתם כלום.
ואין לי תכלית, אין דרך ואין מטרה. כי אפס ישאר אפס- עגול, גדול- מושלם. אפס.
ואולי לא, ואולי כן. ואולי בכלל לא כלום, סתם באוויר.








