כשרואים את זה ברשימה כזאתי, כמו שאתה כתבת-

זה דברים שרוב בני האדם עוברים.

גם לי יש חברה שהתקלקלה.

גם אני רבה המון עם ההורים.

גם אני צריכה לעשות מסיבת הודיה על הבגרות.

גם אני תקועה בבית ועוזרת [או שלא..?] במקום לנסוע לחודש לצפון.

גם אני לא בקשרים מושלמים עם אחים שלי, בלשון המעטה.

כל מי שזה קורה לו- הוא לא מסכן. הוא פשוט מתבגר.

זה חלק מהחיים.

יש ימים קשים יותר, יש ימים קשים פחות. בד"כ אין ימים מושלמים לגמרי.

אבל בכל יום יש רגע אחד טוב לפחות.

ממליצה לך בחום, באמת-

למצוא בכל יום את הרגע הזה. ולכתוב אותו.

כמו יומן כזה.. 

[אני אישית כותבת גם דברים רעים וגם טובים.. אבל כדאי יותר רק דברים טובים.]

בסוף שבוע- תסתכל ביומן הזה.

ותראה כמה היה לך טוב השבוע..

ו"אחים מציקים" זה דבר חולף.

תמיד משלימים בסוף עם ההורים.

חבר מתקלקל? תקרב אותו אליך. לא לרבש"ע. אליך. ומתוך זה תתפלל שהוא יתקרב גם למעלה. אבל הכי חשוב זה אליך! 

בהצלחה!!!

שחבר שלך מתקלקל הוא פשוט מתברר על עצמו. אז מה עם הוא עושה קצת שטויות בדרך, בישביל זה נועד הגיל הזה! וההורים שלך-תמיד חשבתי שלהיות מבועס בגלל ההורים שלך זה מיותר, לא הם פשוט לא שווים תתסכול שלך.

תעודת בגרות-משתתפת בצערך 

שזה המצב האידיאלי..

כמו שאתה בעצמך אמרת- בד"כ אתה בנאדם מאושר ושמח! שטוב לו בחיים!

ומדיי פעם יש רגעים של עצבים או עצב..

לפי דעתי- ככה צריך להיות...

אשריך בטירוף!!!!

מתקלקלת??

זה ממש קשה!

שמישי קרובה אלייך מידרדרת!

יש לי מין בנדוד (בנדוד של אמא שלי) ואנחנו ממש בקשר איתו!

עכשיו הוא כבר בן 29 וזה והוא חזר לפני כמה זמן בשאלה!

וזה היה ממש קשה!

אז תחשבי מזה חבר טוב!

ושאני איתו וזה ככה זה ואי אפשר לשנות את זה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....