נה נה בננה  |מוציא לשון| יענו ככה--->

מישהו באמת חשב שהחיים אחרי שהלימודים יותר קלים ויותר אטראקטיביים?

נו.. מי שחשב כך הוא פשוט חייב"ס.

חי בסרט נע

אם כבר מדברים על סרט.. בימים האחרונים אכלתי סרטים, אבל מזה אכלתי סרטים!

מכירים ת'תחושה הזאת של המיצוי? דיי.. מיציתי ת'תפקיד שלי, ת'שנה שלי.

מה הלאה? האם יהיה טוב שנה הבאה? האם "אשב על המרפסת?"

האם אתם תעשו בגרויות?- אתם כן תעשו בגרויות אני כבר נכנסת לשנה שניה אחרי תיכון.

ולמען האמת, השנה גם אני עשיתי בגרויות  או יותר נכון לומר, בגרות.

במתמטיקה.. ואם מעניין אתכם היה טוב ב"ה.

השלמתי.. לא ממש ישבתי על המרפסת.

נראלכם שמתישהו בחיים מישהו יושב על המרפסת, מסתטלן ומסתלבט על כל העולם ככה-->?

[לא חייב עם סיגריה הוא פשוט נראלי הכי סטלן חח]

חברייא נשמות כפרעליכם.

צאו מהסרט!! אין מרפסת... המרפסת היא התעסוקה, היא ההכרות שלנו עם קצה גבול היכולות שלנו.

ובכן- מותר לנו גם לשבת יום אחד ולהסתטלן. לצאת לאיזה גלידה ולנשום אויר עמוק.

מותר לנו לקחת ת'חיים בסבבה.

אבל לא לשכוח ש.. אחרי הכל- חבל על הזמן, ממזמן!

אנחנו פה, כדי להשיג. ויש מלא מה להשיג.

וככל שנרצה וככל שנשתדל- בע"ה נשיג הכי הרבה והכי טוב.

אז רגע לפני הקפיצה חזרה לשיגרה, זהו זמן טוב לעשות עם עצמינו תיאום ציפיות לשנה הבאה.

להיכן אנחנו שואפים להגיע.

והכי הכי.. לפני כל המחשבות הנשגבות. למצות את החופש, את הגלידה, ת'מנוחה, ת'סאטלה [דקדושא כמובן]

את המסיבות, היציאות והחברים.

כדי לספוג את המנוחה בדם. ואז בשיגרה השגרתית. להנות ממנה מתוך הגעגוע לשם.

וגם אז אחים שלי- יהיה טוב מידי פעם לצאת ולנשום אויר, מסיבה, גלידה, חבר'ה וכ'.

והעיקר שיהיה טוב.

באהבה והערכה רבה! תפונקו מפי עליון

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%96%27%D7%94_%D7%95%D7%95

יויו.. אתה יודע אולי מה זה 'ישיבות הקו'? [צרף קישור + הסבר]

ונרביץ תשטייגען של החיים!

כן כן...הנה זה נגמר.

שבועיים וחצי היינו בבית.

נחנו, יצאנו, למדנו, נפשנו, הסתובבנו ועכשיו -

מוציאים אויר

פורסים ידים גבוה לצדדים

מנפחים את הריאות עד הסנטימטר האחרון

ו...

ספלאש! קופצים למים...

נכנסים עמוק עמוק כמה שאפשר

משתלבים בקצב של המים

בתנועות

זהו. אנחנו כבר חלק מזה. אנחנו בפנים

תפילה

סדר הלכה

סדר עיון

סדר מחשבה

תפילה

סדר צהריים

סדר אמונה

תפילה

סדר ערב

דף יומי

עמוד יומי

סימן יומי

חברותות

מיטותות

קושיות

תירוצים

סברות

דחיות

צעקות

מכות (טוב, תלוי עם מי אתה לומד...)

תוספות

שיעורים

ויכוחים

ר"מים

רה"י

עין אי"ה

אין, היה.

שבתות

מקלחות

חולצות (בלי "עטיפרון")

תפילות

סעודות

עוצמות

שירים

שיעורים

סידורים

ותיקין

קידושים

קידושין

חופות

חברים

ריקודים

שימוחים

ברכות

איחולים

הצעות

אלה שממשיכים ואלה שהשבוע מתחילים...

נא לחגור חגורות בטיחות.

יוצאים לדרך.

דרך ארוכה.

מפרכת.

מהנה.

מאתגרת.

עם הרבה דם ויזע.

עם הרבה מאבקים וקשיים.

דרך מלאה בחתחתים.

דרך ממנה רק פורחים ועולים.

דרך בה הנשמה צומחת מבפנים.

דרך זרועה בקוצים ודרדרים,

אולם אם תסיטו אותם לצדדים,

תגלו מתחתם י ה ל ו מ י ם.

נאבקים, נופלים, קמים, מחזיקים ו...עולים.

זו ללא ספק התקופה המדהימה ביותר בחיים,

וככל שיותר ויותר מתקדמים - לזאת מתוודעים.

לשאוף כל רגע מהאויר הנפלא הישיבתי,

גם ביום חורף הכי סגרירי ושיגרתי.

להבין שדגים ללא מים - לא חיים,

וללגום אותם בשקיקה רבה עד... הטיפה האחרונה.

זמן מוצלח ומרומם לכולנו!!

גרמתי לאנשים פה קצת לתהות על השרשור זה גם טוב

אין לי מה לכתוב.. לא כ"כ מחכה לחזור..

אבל אני הולכת להיות שמיניסטית! יאיי!! 

לא התכוונת ברצינות לשאול אבל באסה, אני אחפור לכם!

הסבירו לי 2 דברים:

1. ההסבר המיסטי- רוחני: לפני שאדם נולד ה' מראה לו את כל חייו בבטן, והמלאך משכיח את זה יחד עם התורה שלימד אותו (הסיפור המוכר עם הקו מתחת לאף...). לפעמים יש שבבים של "הסרט" הזה שצפים לתודעה ברגעים שאנחנו חווים אותם, ולכן יש לנו תחושה חזקה ממש שזה קרה לנו.

2. ההסבר המדעי: כל רגע שאנחנו חווים נכנס לאחד מ2 תאי הזכרון- לטווח הקצר או הארוך. רגעים משמעותיים נהיים "בלתי נשכחים", או פחות נשכחים,  וסתם דברים כמו מה אכלתי היום נכנסים לזכרון לטווח קצר, ונשכחים אחרי כמה ימים גג. לפעמים יש "פאשלה" במיון ודברים קטנים נכנסים לזכרון לטווח הארוך ולכן יש לנו תחושה שהם קרו לנו כבר כי הם עוצמתיים יותר ממה שהם אמורים להיות. 

או משהו בסגנון...  זה בערך מה ששמעתי בכמה מקומות, אולי זה נכון ואולי לא! ובכל זאת אלו הסברים נחמדים... 

גם הגוי לומד תורה ברחם? 

למלאך יש אצבע חומרית?

לעובר יש מוח לקלוט?

לא כל מדרש לומדים כפשוטו. יש הרבה מדרשים שללמוד אותם

כפשט יכול להביא לטעויות גדולות. לא כל מדרש באמת קרה. חלק

פשוט באים להעביר מסר.

(זה נושא מורכב. נדרש פה שו''ת SMS <צ> )

"וואי, כבר שמעתי איפושהוא את הפירוש הזה! הוא ממש מוכר לי!"...

אלא סתם בדברים רגילים.. ואז מה הקשר לתורה שלמד העובר ברחם?

[אולי מלמדים את העובר תורה, אבל לא מראים לו מה יהיה לו בחיים.. תעייני במדרש (נידה דף ל' ע"ב).]

הכל יהיה כרגיל. חוץ מזה שנהיה 'הגדולים'. ונגמור שמינית. ובגרויות. ונעזוב את הבית.

לא חשוב, תשכחו ממה שכתבתי בהתחלה...

עייפים, נחזור לתחילת היום, עם הבבא קמא. ואחרי חופש ארוך, נחדד את החוש השישי שלנו. זה

 שגורם לנו להתרכז רגע לפני שהרב אומר "אושר, תמשיך לקרוא מכאן". ואני שוב אמצא בדרך נס

את השורה המדויקת בה עצרנו. 

השגחה פרטית.

ואל תגידו לי שלא.

אחרי שנים של צחוקים, נצטרך להקדיש את ההפסקות להרבה יותר לימודים. כל אחד עם המקום

המיוחד שלו. משום מה, המקום המיוחד הזה הוא לא ליד השולחן שלו. חלק עוברים לכיתה השניה,

לשולחנות בסוף הכיתה או לדשא בחוץ. אין לזה הסבר. אולי כי ''משנה מקום משנה מזל''. חוץ ממי

שהלך ללמוד בדשא. תמיד היו נפתחות עליי הממטרות. כל פעם מחדש...

זה היה מצחיק.

אל תגידו שלא.

ואנחנו נספור את הדקות עד להפסקת האוכל. ואז המורה יגיד "אני אתן לכם לצאת עשר דקות מוקדם

יותר". שוב הוא יצא גבר. גבריות שמתקזזת יפה עם המגנים שהוא נותן. אבל גם עם ה"פור" הזה של

עשר דקות שלמות, הזיינוקים-חיינוקים-חמשושים יגיעו לשם לפנינו. תהיו בטוחים שהמורים שלהם לא

שחררו אותם מוקדם... ויהיו ימים שיהיה המתח בין "אולי נעקוף את הצעירים" לבין "בואו נהיה דוגמא

אישית". הדוגמא האישית מנצחת. אני אשב בשולחן עם החברים ואשמע את הקטנים מאחורה מתלוננים

על איכות האוכל. השניצל זוכה לשני כוכבים. שטויות...

האוכל טעים פה.

אל תגידו לי שלא.

אני יודע שתהיה לנו שעה חופשית. ננצל אותה בבית המדרש, בנמנום של אחה''צ, כדורסל במגרש. אני

אטעם הכל מהכל. לאן שלא נלך יהיה לנו על מה לדבר. א' ידבר על מתמטיקה ומחשבים ונשתיק אותו.

שעה חופשית, למען ה'... ש' בטח יאמר משהו שמאלני, נתעצבן עליו, נוכיח לו שהוא טועה, אבל נאהב אותו

כמו כל השאר. וע' יספר לי על דבר מטומטם שהחניך שלו עשה. בעצם לא השנה... הוא עושה של''פ...

כולם יודעים שיש לנו הווי מיוחד.

אי-אפשר לומר שלא.

בסביבות אמצע השנה, אחרי שנבחר רב פורים, נשאל את השאלה המסורתית. אבל עושה רושם שכולם

דווקא די בטוחים במה שהם רוצים לעשות. ש' הולך לעתודה, להיות רופא. ע' (השני) יעשה שירות מלא

כולל מכינה. אולי גם אני. מ' בטח יעשה הסדר. זה מזכיר לי איך פעם נתנו את המספר הטלפון של י' לאיזה

רכז של של''ג ובמשך שעה הוא הסביר לו שהוא לא רוצה ישיבה. אבל זה לא חכמה לדעת מה המסלול שלך,

צריך לבחור גם איפה.

זאת אחריות רצינית, כמעט מפחידה.

אל תטעו לחשוב שלא.

ותגמר השנה.

ומסיבת סיום.

ופעולת פרידה.

וחופש גדול אחרון חביב.

"אושר?"

"כן?"

"אתה תתגעגע לכל זה?"

"לא יודע..."
"חרטטן. אל תגיד לי שלא..."

נו, אבל למה להתעצב מראש?

עוד יש לנו שנה שלימה! ה-שנה השלימה!

זה קצת brain storm שטיפת מח, הרצה של דברים בבת אחת.

ככה הרגשתי כשקראתי.

הרצת שנה.. בתגובה בשרשור, ממש יפה.

מה יהיה שנה הבאה, ומה בכלל בכל החיים.

הבחירה היא זו שבידיים שלנו. אך עדיין, איננו יודעים דבר.

תקני אותי?!

כי זה לא תלוי בנו.

סתם להגיד דברים באוויר?

בעזהי"ת

את לא מכירה את זה שמחלקים, כצופר פתיחה וכאלה, פתק שכתוב עליו 'איך תראה השנה שלנו?' ובצד השני מודבקת מראה?

נכון. אף אחד לא מבטיח לנו כלום; לא הכל תלוי בנו; 

אבל אם ניתן לחיים האלה לחלוף על פנינו בלי לחשוב ובלי לתכנן שום דבר- לא נגיע לשום מקום, כי מי שלא מנסה לא מצליח.

חשוב לזכור ששום דבר לא בטוח ולא וודאי, ושאין לאף אחד תעודת ביטוח- וחשוב להמישך לתכנן ולהתקדם, במקביל..

אם אני אומר "בשנה הבאה אני אקח את החניכים שלי למחנה במאדים" זה דברים באוויר.

כי זה דבר שלא תלוי בי. אני לא יודע איך להגיע לשם, אין לי את הכלים לעשות את זה.

לעומת זאת, יש אלף דברים שכן תלויים בי. ברור שצריך לסמוך על ה', אבל להשתמש בזה

כתירוץ לא לעשות, לא לשאוף, לא לקחת אחריות - זה פשע כלפי עצמנו.

לא חשוב כמה זה נשמע קלישאתי, צריך לדחוף את בכוח לתוך הראש ולא לתת לזה לברוח

משום חור: "הכל תלוי בגישה". כי אנשים שמרפים את ידיהם מול קושי לעולם לא יעברו אותו.

והם יעמדו מול הקושי הזה שוב ושוב עד שכבר לא יהיה להם כוח, גם אם יחליטו בסופו של דבר

שהם כן רוצים להתאמץ.

מה שיקרה כן תלוי בך. וגם אם לא, את תבחרי איך להתמודד עם זה.

בעזהי"ת

קודם כמו שאמרת, קפיצה לשנה שעברה. סיימנו שמינית שנה שעברה; לא ידענו מה קורה, מה זה העולם, לקראת מה אנחנו הולכים..

והייתה שנה מטורפת!! בכל המובנים האפשריים למילה הזאת, לטוב ולרע.

והכרנו כ"כ הרבה, ושמענו כ"כ הרבה, ונחשפנו כ"כ הרבה ועברנו כ"כ הרבה והתקדמנו כ"כ הרבה.

בשנה הבאה?

בשנה הבאה נמשיך לחיות.

התחלנו את החיים העצמאיים השנה; מין טבילת אש.

אבל בשביל לעשות כמה שיותר טוב בחיים האלה, אנחנו צריכים לדעת כמה שיותר. להתקדם כמה שיותר, להתמקצע בכמה שיותר תחומים ולהתרחב כמה שיותר.

לכן אני אלך ללמוד אי"ה.

ואיזה נושאים, אחחח... 

להרחיב אופקייםםם!! 

כיף שאנשים נפתחים פה ככה. ומצאתי את עצמי בין השורות..

בהצלחה! 

באמת מלא... זה אומר שאני משוגע או משהו?..

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...