כנות זה דבר די קשה לפעמים. גם לי היה קטע בחיים שהיה לי וואחד דיכאון (ב"ה לא דיכאון דיכאון אבל הייתי חודש+ מבועסת, ונו.. דיכאונית..) ולקח לי שנים לספר! לאידעת למה, פחדתי שזה לא יעזור לי, התפדחתי, חשבתי לנסות לבד. בסוף דיברתי עם אמא שלי וזה מהזה עזר!!

אין פתרון חוץ מאומץ כזה! קמים ומדברים ואח"כ שמחים על זה. אני הייתי מציעה לך לדבר עם אנשים שאת אוהבת וסומכת עליהם, אלו שמכירים אותך טוב או שיש להם חכמת חיים כזאתי. אמא וכו'. זה כדאי ממש לפעמים. לא צריך כל החיים לספר לאנשים מה עובר עלייך, מותר לנסות להתמודד לבד, אבל צריך המון פעמים את האומץ והענווה לבקש עזרה ולהתייעץ. זה נותן זווית אחרת. זה לא רע להגיד מדי פעם "אפשר לדבר איתך?" או "וואלה, עכשיו אני בבאסה", ככה את גם לא מרגישה צורך להעמיד פנים שאת בסדר, כשאת לא!! אני יודעת למשל, שטוב לי לדבר עם דודה שלי- היא אוהבת אותי והיא מייעצת דברים מעולים. לא בקלות התחלתי לדבר איתה ככה ולבקש עזרה כשיש קושי בחיים, אבל כשלקחתי אומץ זה נהיה קל יותר והרבה יותר נעים- כשאני יודעת שאם אני שם למטה- אני יכולה לבקש עזרה, להתייעץ, לדבר!

בע"ה.

ואי, בעיה כ"כ מוכרת .

כמה הצעות שנתנו לי וששמעתי ונראה לי שעוזרות:

קודם כל להחליט על שינוי בך: להבין שמותר לך להתלונן, שמותר שיכאב לך, ושאת לא צריכה להתנצל על כל משהו שמעצבן אותך.

ואז לנסות לשתף- אולי בהתחלה יותר קל מעגל רחוק, אנשים שלא איתם ביומיום. לכתוב, אפילו לעצמך. לספר בקצרה. לשתף בדברים הקטנים, לא כל בנ"א שאת מתחילה לשתף לשפוך לו את כל הסיפור חיים שלך.

ואז לאט לאט להפתח יותר לאנשים סביבך. אולי אפילו להושיב חברה טובה: תקשיבי, אני ממש חייבת לשתף במשהו, וממש קשה לי להוציא את זה- את יכולה לעזור לי?

לנסות לחשוב עם עצמך- למה קשה לי? אני מפחדת להתפס כמישהי חלשה? שאנשים לא יבינו עד הסוף? שיזלזלו בי? שלאא באמת יעזרו לי?.. ואז אחרי ששמים אצבע על הנק' לפעמים יותר קל לטפל בזה גם.

הלוואי שתצליחי לאט לאט בע"ה! בהצלחה 

בעזהי"ת

אני גם כזאת.

יש אולי בנאדם אחד כל תקופה, שאני אשלח לו הודעה כשקשה לי וגם זה רק במקרים ממש קיצוניים, וגם אז רק בsms.

פשוט אנשים סגורים יותר; 

למה זה רע?

קצת שאלתי רופא.

נפשית, לא בריא, חוסם, מגביל, 'בא למות'

שפשוט לא מספר הרבה ולא משתף כל דבר, ומעדיף יותר להתמודד עם עצמו- שזה סבבה למי שזה מתאים לו.

אבל יש גם בנ"א שהוא לא סתם סגור, שהוא אוגר בתוכו דברים שחיבים לצאת קצת, שהוא מוצף- ברמה שכבר לא בריאה. 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....