כנות זה דבר די קשה לפעמים. גם לי היה קטע בחיים שהיה לי וואחד דיכאון (ב"ה לא דיכאון דיכאון אבל הייתי חודש+ מבועסת, ונו.. דיכאונית..) ולקח לי שנים לספר! לאידעת למה, פחדתי שזה לא יעזור לי, התפדחתי, חשבתי לנסות לבד. בסוף דיברתי עם אמא שלי וזה מהזה עזר!!

אין פתרון חוץ מאומץ כזה! קמים ומדברים ואח"כ שמחים על זה. אני הייתי מציעה לך לדבר עם אנשים שאת אוהבת וסומכת עליהם, אלו שמכירים אותך טוב או שיש להם חכמת חיים כזאתי. אמא וכו'. זה כדאי ממש לפעמים. לא צריך כל החיים לספר לאנשים מה עובר עלייך, מותר לנסות להתמודד לבד, אבל צריך המון פעמים את האומץ והענווה לבקש עזרה ולהתייעץ. זה נותן זווית אחרת. זה לא רע להגיד מדי פעם "אפשר לדבר איתך?" או "וואלה, עכשיו אני בבאסה", ככה את גם לא מרגישה צורך להעמיד פנים שאת בסדר, כשאת לא!! אני יודעת למשל, שטוב לי לדבר עם דודה שלי- היא אוהבת אותי והיא מייעצת דברים מעולים. לא בקלות התחלתי לדבר איתה ככה ולבקש עזרה כשיש קושי בחיים, אבל כשלקחתי אומץ זה נהיה קל יותר והרבה יותר נעים- כשאני יודעת שאם אני שם למטה- אני יכולה לבקש עזרה, להתייעץ, לדבר!

בע"ה.

ואי, בעיה כ"כ מוכרת .

כמה הצעות שנתנו לי וששמעתי ונראה לי שעוזרות:

קודם כל להחליט על שינוי בך: להבין שמותר לך להתלונן, שמותר שיכאב לך, ושאת לא צריכה להתנצל על כל משהו שמעצבן אותך.

ואז לנסות לשתף- אולי בהתחלה יותר קל מעגל רחוק, אנשים שלא איתם ביומיום. לכתוב, אפילו לעצמך. לספר בקצרה. לשתף בדברים הקטנים, לא כל בנ"א שאת מתחילה לשתף לשפוך לו את כל הסיפור חיים שלך.

ואז לאט לאט להפתח יותר לאנשים סביבך. אולי אפילו להושיב חברה טובה: תקשיבי, אני ממש חייבת לשתף במשהו, וממש קשה לי להוציא את זה- את יכולה לעזור לי?

לנסות לחשוב עם עצמך- למה קשה לי? אני מפחדת להתפס כמישהי חלשה? שאנשים לא יבינו עד הסוף? שיזלזלו בי? שלאא באמת יעזרו לי?.. ואז אחרי ששמים אצבע על הנק' לפעמים יותר קל לטפל בזה גם.

הלוואי שתצליחי לאט לאט בע"ה! בהצלחה 

בעזהי"ת

אני גם כזאת.

יש אולי בנאדם אחד כל תקופה, שאני אשלח לו הודעה כשקשה לי וגם זה רק במקרים ממש קיצוניים, וגם אז רק בsms.

פשוט אנשים סגורים יותר; 

למה זה רע?

קצת שאלתי רופא.

נפשית, לא בריא, חוסם, מגביל, 'בא למות'

שפשוט לא מספר הרבה ולא משתף כל דבר, ומעדיף יותר להתמודד עם עצמו- שזה סבבה למי שזה מתאים לו.

אבל יש גם בנ"א שהוא לא סתם סגור, שהוא אוגר בתוכו דברים שחיבים לצאת קצת, שהוא מוצף- ברמה שכבר לא בריאה. 

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...