לפעמים דווקא הפער הגדול בין בני הזוג מעיר ומעורר אותם לקראת העובדה שיש להם עבודה לעשות, על המידות וההרגלים, לבחון כל אמירה והרגל מחדש - האםזה מתאים או לא, ולבוא מוכנים לשינוי הגדול בחיים - לנישואין.
כך קרה אצלי - ההבדלים בחינוך בין בעלי לביני הביאו לכך שהרבה לפני החתונה הבנו שנינו שיש לפנינו הרבה עבודה, המון גשרים לבנות, והאהבה הגדולה נתנה אש ואנרגיה למפעל האדיר הזה, שמשמעותו בפועל "שכינה ביניהם", ישתבח הבורא.
גילוי נאות - אני נולדתי אשכנזיה, לפני אי-אילו שנות חיים ונישואין, וכשהתחתנתי עם בחור (זהב!!! לכן הוא שלי...) אזי עברתי לפי הבדיחה המשפחתית "גיור לחומרא", ומאז אני (כמעט
) לגמרי בת עדתו שלו.
ויחד עם זה אני לגמרי גם עם המשפחה שלי, כי נולדתי שם וגם זה טבוע בי.
גדלתי בבית פתוח וצדיק,ב"ה, שילוב נדיר ואיכותי, ולאור הערותיו הגזעניות של דוד שלי (תימני ירביץ לך, תימני קמצן, מיושן, ועוד פנינים) פיתחתי חלום ילדות להתחתן דווקא עם תימני, שיבוא הדוד לחופה ויראה מה זה!
הקב"ה כיוון אחרת, והביא אלי את בעלי שלי היחיד, שהוא כאמור מעדות המזרח ולא תימני.
כשהכרנו,הבנתי שהמשפחה שלו לגמרי שונה משלי - אצלנו יש אחים ואחיות מכל גוני היהדות, חרדים, דתיים, חילונים ממש, וכאלו שבדרך לה'. יש ברסלב ויש שלא מכסות את הראש למרות שהן דתיות, ויש דת"ל שמכסות ומקפידות על הכל, וה' שרואה ללבב רק הוא יכול לשפוט מי יותר צדיק ממי.
אבל אצלו בבית זה שונה מאד, ולגמרי בלי קשר לעדה.
נכון שיש המון גאוה סביב העדה, אבל גם סביב המשפחה עצמה.
אבל זה ממש לא הענין - זה בית לא פלורליסטי, אלא מאד תורני וציוני, בית לפי תורת הרב קוק זצ"ל. זה בית שמצמיח ברוך ה' ובעזרת ה' רבנים ותלמידי חכמים לצד אנשי מעשה ועבודה שמקפידים על קביעת עיתים לתורה. יש המון דיונים על האידיאה הנכונה כרגע, הרבה לימוד תורה, הרבה בירור מידות. כבוד עצום לתלמידי חכמים וזה לזה.
ובעיקר זה בית של שמחה, שמחה בעבודת ה', בארץ ישראל, בתורה. בית עם חוש הומור, כיף, והכל יהודי ואמיתי.
זו הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שמהדרים במצוות פשוט כי אם לא זה ממש באסה ופספוס...
זו דרך חיים, לא אמירה מן השפה ולחוץ.
זה מאד מצא חן בעיני, וככה בדיוק רציתי לגדל את ילדי, והבנתי שכל מיני רעיונות פמיניסטים ומערביים שפיתחתי תחת הראש הליברלי בבית הורי, אינם מתאימים לגידול ילדים בדרך התורה, ולכן זה כבר לא מתאים לי.
מצד שני, גדלתי בבית הורי - ואספתי שם חינוך לתפארת, גם אם הוא דורש התאמה למציאות החיים החדשה!
לפני הנישואין התיידנתי עם עצמי אם אני מסוגלת להיות האשה הצדקת, הרגישה והכיפית שבעלי צריך. זה בכלל לא היה קשור לעדה, ל"מנטליות (אני שונאת את המילה הזו, יש לה ריח שלנפטלין ואבק!)
וקיבלתי החלטה מודעת, שבגלל שהוא הבחור היחיד שאי פעם אהבתי ורציתי, ובגלל שה' עשה נס והוא גם רוצה להינשא לי, אזי אעשה כל מה שצריך כדי להתאים את המידות שלי לאשה הזו שאני רואה בדמיוני כמתאימה לו. לא התלבטתי אם אני "מוחקת" את האישיות שלי, וכל מיני חיבוטים שכאלו, כי פשוט... איך לומר, אהבתי ורציתי שהוא יהיה בעלי.
ולכן שנות הנישואין הראשונות התאפיינו - מבחינתי - בלימוד סבלני ואיטי של הבית שלו, התרבות בה גדל, הציפיות ממנו, ההרגלים, וזה דרש ממני המון שינויים עצומים. אחי ואחיותי דאגו לי, שכלכך השתניתי לעיניהם, אך ההורים שלי הנדירים הבינו את העוצמות שבזוגיות הזו ושמחו יחד איתי. זה באמת נדיר.
אחרי כחמש שנים, כשהבכור כבר התחיל לגדול, התחלתי להרגיש יותר את הצורך להביא לחינוך של הבן ולעיצוב הבית עקרונות שגדלתי עליהם ושבעלי פחות הכיר.
כיום אני מאמינה שה' הנותן סייעתא לזוגות, מסייע בעדנו ליצור יצירה חדשה שממזגת את הטוב ביותר שבין שני עולמות.
כיום גם ברור לי שעד כמה שהיה נראה לי שאני נותנת לבעלי לעצב את חיינו בשנים הראשונות, לומדת ופחות "יוזמת", הרי שהאופי העקשני של שנינו, וההרגלים הטבועים בי גרמו גם לו לעבור תהליך דומה למה שאני עברתי - רק הפוך: הוא למד אותי, הרגלי, התרבות בה גדלתי (היום הוא דובר אנגלית - מי היה מאמין...
) לי היה נדמה שאני משקיעה את כל כולי בשבילו, והרגשתי שגם הוא משקיע הכל למעני - וזה נתן כח ומוטיבציה אדירים להמשך העבודה המשותפת.
והיום אני גם רואה את ההשפעה שלו על בית הורי, ואת ההשפעה שלי על בית הוריו - כי ככה זה במשפחה, כשמתחץנים האחים והאחיות יש שינויים במרקם כולו, ואחרי כמה שנים פתאום מגלים ש-הופ! המשפחה גדלה, החתן הוא כמו בן, הכלה היא בת... והנכדים כמובן דבש וסוכר.
ברור לי שאם הייתי נישאת לאדם דומה יותר או צפוי יותר מבחינתי, הרי שהיה לי קשה יותר לגשר על כל פער שמתגלה, פחות הייתי מצפה לפערים אלו. והרי פערים תמיד קיימים בין בני זוג, השאלה האמיתית היא האם אני בוחרת להינשא לאדם הזה, ולהאמין ולקבוע שמבחינתי הוא אותו אחד שהוכרז עלינו "בת פלוני לבן פלוני"? האם אני מוכנה לעבוד, עבודה קשה שבאמת כוללת בהתחלה המון יזע ודמעות, אבל עם הזמן היא נעשית מובנת יותר, מוכרת וקלה יותר?
אם באים מוכנים לנישואין, עם בסיס של אהבה (גם אם מאד בוסרית!), ציפיה, תפילה רצופה עם השותף השלישי ואמונה שלמה שרוצים בנישואין האלו ויהיה אשר יהיה - הרי שבאמת הכל אפשרי.
ורוב הפערים בכלל אינם נעוצים בעדות אלא בחינוך מבית, באוירה שגדלים בה, פגשתי כמה בתים "ספרדיים" שמאד דומים לבית הורי וכמה משפחות מרוקאיות שהן ייקיות כמו סבתי האירופאית ז"ל.
ברכה והצלחה.