כתב וצייר: מרסר מאיר 

היה לי פעם פחדרון בארון.
בלילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי סוגר תמיד את דלת הארון.
אפילו פחדתי להסתובב ולהביט.
אבל כששכבתי במיטה, הייתי מציץ...  לפעמים.
לילה אחד החלטתי שאני מוכרח להפטר מהפחדרון.
רק נעשה חושך, שמעתי אותו מתקרב אלי.
אז הדלקתי את האור ותפסתי אותו יושב על המיטה שלי.
"לך מפה פחדרון, או שאני יורה בך", אמרתי.
יריתי בו.
הפחדרון התחיל לבכות.
 התרגזתי... אבל לא יותר מדי.
"פחדרון שתוק! אתה תעיר את אבא ואמא", אמרתי לו.
הוא לא הפסיק לבכות, אז לקחתי אותו ביד.
הכנסתי אותו למיטה שלי וסגרתי את דלת הארון.
אולי יש עוד פחדרון בארון,
אבל במיטה שלי אין מקום לשלושה

עמומה, מעל המיטה שלה.

זה עובר לבד עם הזמן.

ואגב, תגידי לה שזה לא כאב לך במיוחד שהחתולה שרטה אותך כי אין לחתולה הרבה כח. ושבדרך כלל הם בכלל מפחדות - ואם היית עושה לה לפני כן "קישט", היא בכלל היתה בורחת מיד...

אור דלוק בצורה כזו שיתן אלומת אור לחדר שלה בהחלט יעזור להרדם.

לגבי ההגעה בלילה למיטתך אז יש שתי גישות

גיסתי לא הרשיתה לילדיה להגיע אליהם והם נלחמו על כך כל הלילה .

הגישה השניה היא מה שאנחנו גידלמו את הילדים שיבואו לא נורא מסתדרים כבר, אומנם לפעמים זה אומנם מפריע , אבל אני רק מתחלחל מהמחשבה לשבת ער בלילה עד שירדמו חזרה. סופו של דבר הם מפסיקים לבוא אני מבטיח לך [הגדולה שלי בת 19 היא כבר לא באה וכן הלאה רק הקטנה בת שלוש עדיין באה אבל זה בכיוון של להפסיק.]

לפי דעתי זה יעבור צריך לתת זמן ולא להלחיץ לא את עצמך ולא את הילדה...

נראה לי שאם תגידי לה פתאום "בואי נבדוק ונראה שאין אריה בחדר" , בלי שהיא בכלל מפחדת מאריות זה סתם להכניס עוד מעין רעיון לפחד.....

כשאבא שלי היה שומע שאנחנו מפחדים ממשהו (ולאו דווקא מחושך...) הוא היה צועק איתנו ביחד כל 5 האחים והאחיות:

"ה' שומר עלינוווווווווו!!!!!!!!!!!!!", ואנחנו כילדים קטנים יחסית היינו מתלהבים וצוחקים יחד איתו, ועד היום המשפט הזה כל כך משמעותי בעיניי.

טוב, האמת זאת שיטה די אופיינית למשפחה לנו.. אז לשיקולך, לנו זה ממש עזר!!!! ואנחנו מאוד מאוד מאוד מעריכים את אבא שלנו על התבונה...

מקווה שעזרתי!!!!

תודה רבה!

עזרתם לי מאוד!

אני לא נלחצת מזה שהיא באה אלי, ותמיד יש לה מקום אצלי, כך שמרב עייפות רק בבוקר אני מגלה אותה...

היא מאוד קשורה אלי ואני שמחה מזה,

אבל זה לא נח...

אור יש לה במסדרון, וזה ממש מאיר לה על המיטה,

מקווה מאוד שבקרוב זה יעבור...

לא בדיוק מוסבר הגיונית..

אבל למיטה של אמא הפסקתי להגיע כשהיא קנתה לי מנורת לילה צבעונית עם פרצופים של דובים צוחקים והביאה לי בובה (של פו הדוב.. זה כבר אני בחרתי)

ולתת בה המון אמון שהיא אמיצה להישאר במיטה ולהתמודד עם הפחד..

אם היא מגיעה למיטה רק לקראת הבוקר - לפרגן לה במשך כל היום, שהיא ממש הייתה אמיצה רוב הלילה

ולומר לה שאת בטוחה שהיא תצליח בלילה הקרוב לישון במיטה כמו ילדה גדולה.

(להפוך אותה אמיצה בעיני אבא, המשפחה.. יגרום לה תחושת גאווה ורצון להוכיח את עצמה שוב..)

כשמתחתנים ילדים - זה די סביר שעוד מפחדים מחושך...

[האמת - הלוואי על עוד רבים, צעירים עם בגרות תפיסה כשלכם..]

לעצם הענין - לענ"ד לא כדאי לנגן יותר מידי על "את אמיצה". ילדה בגיל הזה צריכה לא להרגיש כאילו הפחד אינו לגיטימי והיא צריכה להיות "אמיצה שמתמודדת עם הפחד - אפילו אם זה בא ע"י אמירות חיוביות. זה עלול "לדחוס" את הפחד פנימה במקום לשחררו.

טוב יותר כמו שעשתה אימך שתחי'. מנורה נחמדה, בפרט אם הילדה יכולה בעצמה להדליק כשצריך ואז גם יש לה קצת "שליטה במצב"

אחד מהסרטים של ערוץ מאיר לילדים (אסי וטוביה) - מאוד יפה. תראי לילדה, ונראה לי שזה יעזור לה.

הסרט מדבר על זה שאסי מפחד מהחושך, ומראה איך הוא מתגבר על הפחד. ממש יפה!

לדעתי צריך להיות מנוי בערוץ כדי לראות את זה:

http://www.meirkids.co.il/video/?vod=54804

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....