"אממ.. חשבתי על זה ו.. נראה לי שזה לא מתאים..."
דקירה. מתחילה מהנקודה הכי פנימית בלב ומתפשטת במהירות בכל הגוף דרך כל הנקודות הקטנות, עד לקצוות.
וחושך . אם רק הייתה יכולה לספור כמה פעמים שמעה את המשפט הזה בווריאציות שונות. תמיד קצר ופשוט, וכל כך לא פשוט. תמיד בלי הסברים, אבל היא יודעת. זה הוא, הוא מבריח את כולם ממנה, רואים אותו לרגע מרחוק, אולי מנסים להתקרב קצת, מסתובבים ומתרחקים. השקט הזה, כמו חומה ענקית שמקיפה אותה מכל כיוון, שומר עליה. לו רק היו נבהלים ממנו קצת פחות, לו רק היו מעיזים להתקרב עוד קצת, להציץ בין החרכים הקטנים המצויים בו, היו יכולים לראות את הגן שלה. חלקת אלוהים קטנה. היא מטפחת אותו כבר שנים. פרחים צבעוניים לצד קוצים דוקרניים בהרמוניה כמעט מושלמת, יופי וכיעור בערבוביה, שקט וסערה במנגינה מתחלפת. כל כך היית רוצה לפגוש בו כבר, באחד שלא יבהל מהחומה הזו, שלא יברח לעומתה, שיעיז להתקרב, להציץ בסדקים, אולי אפילו להושיט יד ולגעת, להריח את הפרחים, להידקר מהקוצים. ואולי, אבל ממש ממש אולי, יטפחו ביחד גן חדש, עם עוד פרחים וקוצים שיאספו ביחד בדרך. היא יודעת, זה לא יהיה קל, יקח זמן עד שהיא תסכים להרחיב את הסדקים לכדי פתח של ממש, לתת לו להיכנס, לקחת אותו יד ביד לטייל בחלקת האלוהים שלה, היא בכלל לא בטוחה שאי פעם תסכים או תצליח.
***
"שיהיה לך בהצלחה בהמשך..."
פרשת דרכים. שנים היא פוסעת בהם במקביל. האחת, כך מספרים, מובילה לתהום שממנה אין דרך חזרה, מדרון חלק ואחיד, פסיעה קלה קדימה והדרך כבר לוקחת אותך מעצמה, היאוש דוחף אותך מאחור לעבר השום מקום. השניה, כך אומרים, מוביל לשער, הרבה שמועות על מה שמסתתר מאחוריו, אף הוכחה ברורה. והדרך, חתחתים. מהמורות ובורות אחת לכמה צעדים, כל צעד כרוך במאמץ, ואין אין אפשרות לצעוד בה בלי למעוד. והדרכים, הן שלובות אחת בשניה, לפעמים כמעט ואי אפשר להבחין בינהן, מתפצלות ומשיקות כמו במחול סוער, מושכות אליהן את עוברי הדרכים, אחת מנסה לגבור על חברתה. והיא צועדת בהן, מהוססת, פעם בזו ופעם בזו, אוספת בהן פרחים וקוצים חדשים לגן שלה. והשקט, השקט כחומה מימינה ומשמאלה, מלווה אותה ושומר על חלקת האלוהים הקטנה שלה. יש תקופות, כך שמעה, שאלוהים בעצמו מסתובב בחלקה הקטנה, לא מרווה את האדמה ממקום מושבו שם למעלה, לא שולח שליחים, אלא הוא בעצמו מטייל בגן, רק ממתין לה שתבקש, שתתקרב גם היא אליו, שלא תסגור גם אותו מחוץ לחומה. והוא, הוא ישקה כל פרח ופרח, ינכש את הקוצים, יפיח חיים חדשים בגן. והיא רוצה, רוצה לתת לו לעשות את כל אלה, אבל דווקא אז, בדיוק כשהוא מגיע, היא מגביהה את החומה, לא מעיזה לבקש, מפחדת להיות עליו למטרד, מפחדת לשמוע גם ממנו את ה"לא" הזה שגידל בגן שלה כל כך הרבה קוצים. רק מידי פעם, כשהדרך האחת רצה לה לעבר השום מקום, היא פותחת סדק קטן וקוראת לו לבוא, מקווה שהוא שומע את הקול הקטן מוקף בשקט גדול.
***
"תודה, בהצלחה גם לך..."
קוץ חדש בחלקת האלוהים הקטנה שלה, מתווסף לכל אותם שקדמו לו, דחיפה קלה מאחורה, צעד קטן קדימה בדרך לשום מקום, צעד מהוסס לשביל המקביל, זרע קטן לפרח חדש, הרמוניה כמעט מושלמת.
שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
