"אוף... רצתי למנחה כמו מטורף, ובסוף פספסתי את המניין האחרון והייתי צריך להתפלל אחרי השקיעה..."
"באתי חדורת מוטיבציה כדי להרים פעולה איכותית עם החניכות שלי, ואז גיליתי ש... לא באה אפילו חניכה אחת..."
מכירים את זה שאתם רוצים לעשות משהו טוב, אתם עושים את כל ההכנות אבל במציאות זה לא יוצא לפועל? לפעמים כשזה קורה, אנחנו אומרים לעצמנו: "וואלה, אם זה מה שיוצא בסוף - למה הייתי צריך את זה מלכתחילה?". אנחנו מרגישים שעבודה שלמה ירדה לטמיון.
אותו דבר הפוך. לפעמים אנחנו רוצים לעשות משהו רע למישהו, או סתם משהו רע, אבל זה לא יוצא. אנחנו מרגישים החמצה, אבל סיפוק על כך שלא עשינו בסוף את אותו דבר רע, גם אם מאוד רצינו.
בפרשה (שפטים) אנחנו קוראים את דין עדים זוממים:
כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
נשאלת השאלה: טוב, הם אמנם ניסו לעשות מעשה מאוד מאוד רע, אבל זה לא נעשה בתכל'ס - אז מה רוצים מהם? ולא זו בלבד, אלא שחז"ל נותנים לנו כלל: לא כתוב בפסוק "כאשר עשה", אלא "כאשר זמם". אם כן, משנתבצעה עדותם - דין "כאשר זמם" לא חל עליהם, ועונשם אחר. עכשיו אנחנו לגמרי מבולבלים... איזה מין עונש זה? עונש על מה שאדם לא עשה, ואם הוא היה עושה זה לא היה מגיע לו?!
עונה רבנו הרצי"ה זצ"ל: "עברת מחשבה היא פגם בערך הפנימי שבאדם, לעומת עברת מעשה, שהיא פגם חיצוני יותר". עכשיו הכל מובן... התורה מלמדת אותנו שהמחשבה חשובה לא פחות מהמעשה, ואף יותר! כאשר אדם חושב על משהו, מחשבתו מעידה על ערכו הפנימי! מה שאדם חושב הוא מראה של מה שהוא בפנימיותו, ולכן חמורות כל כך עבירות המחשבה. הם זממו ולא עלה בידם, ואף על פי כן אנחנו עונשים אותם כאשר זממו. למה? כי מה שהם זממו מעיד על פנימיותם, על כך שהם רצו להכשיל את האחר.
אומרת הגמרא במסכת יומא: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (כט, א). זאת משום שהעבירה היא חיצונית, ואילו הרהורי העבירה הם פנימיים.
שנזכה, שב"ש! 
הד"ת לע"נ סבי זקני סעדיה בן רומיה הכ"מ.