לא. זה לא שירשור פרדה.
גם כי נמאס לכם מכאלה. וגם מהסיבה הפשוטה שאני לא עוזבת.
מתרחקת- כן.. בעזה"י שאזכה להצליח.
אבל זה טבעי. זה קורה כל שנה..
הפנימיסטים נוטשים. סופ"ש נהייה אטקרטיבי..
אבל דווקא חשבתי על החופש שחלף לו.
השתדלתי לצאת. ודיי הרבה.. [שיחה ביום שני-"להית' שרה.. אהה.. סתם סקרנות, מתי את חוזרת?" "אהה.. או היום, או בחמישי" ובסופו חזרתי ברביעי, ובחמישי בבוקר נסעתי שוב
]
כי ככה זה החופש שלי. לתכנן, אבל לזרום.
לצאת, לסוע, ללכת, לבוא, לפגוש אנשים, לטייל, להשלים פערים,
להתרחק מהמחשב.
ואז, בלילות שאני כן בבית- אני מרשה לעצמי. וזה פחות בעייתי.
כי זה לא כל יום, כל היום [וכבר היו לי חופשים כאלה.. מפחיד!!]
יש פה עולם. עולם מלא.
יש פה ערמות של אנשים, יש חברויות, מריבות, "שלום שלום" [אהלן במקרה שלי..
], כאלה שפונים אלייהם לעצות, כאלה שסתם כדי להעביר את הזמן בנעימים. כאלה שממש מכירים, כאלה שמכירים את אלה שמכירים.
עולם שלם שאנחנו בונים לעצמינו.
בראש.
כי בסופו [או תחילתו] של יום, כשמקליקים בעדינות על האדום-האדום ההוא שם למעלה, אז מגלים שהכל בעצם בראש שלנו.
וגם כשיש לזה ביטויי במציאות- זה שונה. זה רק ביטויי של העולם שלנו במציאות הכללית. זה לא הופך את העולם שלנו למציאותי.
ככה שבעצם, העולם הזה נשאר.
אז נכון, עצם זה שיצאתי. ואני יוצאת- מרחיק אותי קצת.
אבל עדיין, אם ברגע שאני שוב מול מחשב ויש לי זמן אני נכנסת, האם הצלחתי? האם באמת התרחקתי? או שפשוט דחיתי את זה, ועכשיו- כשיש זמן- אני שוב בפנים בכל הכח?
להיות כאן רק בסופי שבוע עדיף על להיות כאן כל השבוע. ללא ספק.
אבל האם זה באמת משרת את המטרה שלי?
לא. זה רק יוצר לי עולם נוסף.
יש את העולם המציאותי, באולפנה, בבית, מש]חה, חברות. בו אני חיה במשך השבוע.
ויש את העולם הזה שלנו פה, שאלייו אני נשאבת בסופי שבוע [בעז"ה לא באמצע שבוע!! בעזה"י!!]
מה הופך את העולם הזה לכ"כ מושך?
האם זאת רק עצלות שמובילה אותנו לרצות את מה שבא בקלות?
או שאשכרה יש פה משו' של ממש?
איך זה שלא כ"כ קשה להיות שבוע או יותר בלי להתחבר. אבל ברגע שאני כאן- אני יושבת כאן שעות?
וזה יחסר לי באולפנה.
השיחות הליליות האלה [גם כשהן מתנהלות בצהריים
]
החברות מפה.
השאלות המוזרות שיש לכם לשאול אותי..
המושגים האלה, שרק פה מובנים [נסו לכתוב פתק בשיעור ולהכניס בו 'אאל"ט'.. יונת הדואר מתעייפת רק מהפתקים שצריך כדי להסביר את זה]
המשפחה הבעייתית שנוצרה פה. [למה משפחה? כי הרבה הגדירו את זה ככה.. למה בעייתית? עניין של דת ומסורת]
עוד לא פגשתי מציאות שח'ברה שלא באמת קשורים מגיעים למקום אחד ופורקים, מייעצים, מדברים, שואלים, מתעצבנים, עונים, עצובים, שמחים, משתפים.
בעייני זה דבר מדהים. העולם שקם פה.
שנזכה להנהיג אותו בכוחמה. ולא להישאר בלי מטרה.
ותודה על המקום לכתוב את זה.
וסחטיין על מי שקרא עד כאן.
סחטיין גם על כל האחרים..
