כתבתי את זה פעם פעם.
ועד עכשיו אני מרגישה ככה
---------------------------
לברוח למקום נידח,
לנהל חיים בודדים.
יחשבו שאני שם, למעלה,
ביחד עם כל המתים.
כולם יזכרו אותי כצל,
כילדה שהיתה, והלכה.
ואני שם, באי הבודד,
עם חיים ללא עצב,
אבל גם בלי שמחה.
כי לפעמים אני חושבת,
שאולי יעזור,
לברוח מהבעיות ואותם לא לפתור.
ולפעמים אני חושבת
שאולי זה יעזור
פשוט להעלם מהחיים.
לא רוצה קשר עם אף אחד,
אפילו אם הוא בנאדם מיוחד,
כי כבר נדמה שאבדה התקווה,
לחזור לחיים עם רגשות ואהבה.
תגידו שאני מבולבלת, נסערת,
שעוד כמה זמן זה יראה אחרת,
אבל לי כבר נמאס לחכות,
עד שהכל ירגע.
עד שהכל ישקוט.
כי לפעמים אני חושבת,
שאולי זה יעזור,
לברוח מהבעיות ואותם לא לפתור.
ולפעמים אני חושבת
שאולי זה יעזור
פשוט להעלם מהחיים.
