היגון: "כי גם הפסד דינר או איסר קשה בפני האדםף אך אם אבד עשרו בעניין רע נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו... ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את ה' יתברך"
היגון והצער, הם מעיין מדד לכך שהאדם הבין באמת את חומרת מעשיו, ככל שהאדם מפנים יותר שכל חטא, הוא בעצם המראת פי ה', כך גובר בו היגון בליבו.
אך לא די בצער בתחושה בלבד-
הצער במעשה:
ידוע ש"הלב והעיניים שני סרסורי החטא", ובהתאם לכך, שני אלו הם שמביאים את הצער לידי ביטוי מעשי, שברון הלב, ודמעת העין.
היגון והצער במעשה מתיחסים אל העבר, אל עצם חומרת החטא, ללא התיחסות לעונש ולהתמודדות בעתיד.
