ב"ה
ברחבי העולם היהודי כולו מציינים היום את ח"י באלול, היום שבו נולדו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, מייסד שיטת החסידות הכללית, בשנת תנ"ח (1698), ושל אדמו"ר הזקן בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שנולד 47 שנה לאחר מכן, בשנת תק"ה (1745), באותו תאריך בדיוק ח"י באלול.
מדובר בשתי נשמות ענקיות שמיום שהפציעו בשמי העולם, האירו אותו באור אלוקי מיוחד שלא היה קיים בו עד אז מימות עולם. כאשר מדובר בשני צדיקים עליונים שנולדו באותו היום (גם אם בהפרש של 47 שנה), מובן לגמרי שחייב להיות קשר פנימי עמוק ומהותי בכל מה שנוגע לעבודה הרוחנית שלהם ולאור המיוחד שהנחילו לעולם. מהו אם כן האור המיוחד הזה וכיצד הוא מחבר בין שני הצדיקים הללו מבחינה פנימית?
כדי לענות על שאלה זו, יש להקדים ולבאר בנוגע לשאלה בסיסית אף יותר: אם האור של הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן עד כדי כך עצום ונעלה והעולם היהודי לא יכול להתקיים בלעדיו, אז מדוע כל זה התגלה בעולם רק לפני פחות משלוש מאות שנה?! כיצד בימי התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים יכלו יהודים לקיים חיי תורה נהדרים ומופלאים מבלי שהורגש אצלם חסרונו של אור החסידות בלימוד ובתפילה?!
***
כדי להבין זאת, צריך להתבונן היטב ולראות באיזה מצב ירוד ושפל היה עם ישראל נתון בתקופה שלפני לידת הבעל-שם-טוב, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
מבחינה גשמית, היה זה כמה עשרות שנים לאחר פרעות ת"ח ות"ט - שנתיים של חורבן, הרס ורצח של המוני יהודים באוקראינה ופולין, שבמושגים של ימינו מדובר על היקף ומימדים מזוויעים שאינם פחותים ממה שחווינו בשואה. גם לאחר השנתיים האיומות הללו, מצבם הגשמי של היהודים נותר בשיא השפל כאשר כל יהודי היה עבד נרצע תחת איזה פריץ שיכל להתעלל בו ככל העולה על רוחו.
ומבחינה רוחנית היה מצב כזה, שבו כל היהודים הפשוטים היו רחוקים ביותר מכל חיי התורה והמצוות, ואילו התלמידי חכמים, במקום לנסות לקרב את אחיהם, התבדלו משאר העם ולא התייחסו כלל למצבם הרוחני.
***
ואל כל המציאות העגומה הזאת, ירדה היום לפני 314 שנה נשמתו של הבעל-שם-טוב הקדוש. שיטתו של הבעל-שם-טוב הייתה שיש לקרב גם את היהודים הפשוטים, ושגם בהם ישנן בוודאי מעלות ייחודיות ביותר שאין בתלמידי החכמים. במאור פנים ובאהבה אין קץ, קירב הבעל-שם-טוב את אותם יהודים, תוך שהוא מדגיש בפניהם את המעלה העצומה שישנה בכל נשמה יהודית, ושכל יהודי יקר בעיני הקב"ה כמו בן יחיד, ללא כל הבדל אם מדובר בתלמיד חכם גדול או בפשוט שבפשוטים. כך נדד הבעל-שם-טוב מעיירה לעיירה, רומם את רוחם של אותם איכרים ועובדי אדמה, ועוררם לעבוד את ה' מתוך שמחה.
שמו הפרטי של הבעל-שם-טוב היה ישראל. וישנה על כך אימרה ידועה בעולם החסידי, שיש בכך רמז לתפקידו של הבעל-שם-טוב ולשליחות שלשמה הגיע לעולם: ידוע שכאשר רואים אדם שמתעלף, אחת הדרכים לעוררו מהעילפון היא לקרוא בשמו. וכך גם עם ישראל, שכאמור היה באותה תקופה במצב של עילפון ותרדמה רוחנית מוחלטת, לכן באותה תקופה הגיע הבעל-שם-טוב כדי לעורר את העם מעלפונו הרוחני...
***
בראש השנה תק"ה, בבית מדרשו של הבעל-שם-טוב, תלמידיו ישר הבחינו בכך שסדרי ההנהגה הרגילים שלו, שהיו נהוגים אצלו כמידי שנה בשנה, השתנו לבלי הכר. במהלך כל התפילות, הסעודות וההתוועדויות, הייתה ניכרת בו שמחה גדולה במיוחד בהשוואה לשמחה שבה היה שרוי בשנים קודמות. מצב רוחו המרומם במיוחד של הבעל-שם-טוב נמשך גם בשאר החגים עד לאחר שמחת-תורה, ובמשך כל הזמן הזה היה הדבר בגדר חידה בקרב התלמידים. כולם תהו מה הדבר הכל כך מיוחד שגרם לרבם להיות בכזאת שמחה עילאית?!
לקראת סיומה של אותה שנה, ביום רביעי, ח"י אלול תק"ה, הבעל-שם-טוב היה שרוי בשמחה עצומה במשך כל היום כולו, ניגש להתפלל לפני העמוד בניגוני חג, ללא אמירת 'תחנון', ושוב התלמידים וגדולי החסידים תהו לא הבינו מה פשר העניין...
לאחר תפילת שחרית, הזמין הבעל-שם-טוב את תלמידיו לסעודת מצווה לכבוד יום הולדתו, ואז גילה להם את סוד העניין באומרו את הדברים הבאים:
"ביום רביעי נתלו המאורות: ביום רביעי ירדה נשמה חדשה לעולם, שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות, ותצליח עד ביאת המשיח".
אותה נשמה חדשה שירדה לעולם ביום זה הייתה נשמתו של רבי שניאור זלמן מלאדי, שלימים נודע כאדמו"ר הזקן בעל התניא, מי שייסד את שיטת חב"ד.
***
מהי בעצם אותה שיטת חב"ד? מה היא חידשה לאחר הבעל-שם-טוב?
אז אם אמרנו ששיטת הבעל-שם-טוב באה לעורר את היהודים מעלפונם הרוחני ולהפיח חיות מחודשת בעבודת ה' שלהם, תוך הדגשת עניינים של שמחה, אהבת ישראל והכרה בעובדה שבכל יהודי ישנה מעלה מיוחדת שאין בזולתו; הרי שכדי שכל העניינים הללו יחדרו גם לפנימיותו של היהודי, באופן שיוכל לחיות אותם ביום-יום באופן הכי אמיתי שיש (בלשון החסידות - שיהיה גם בבחינת 'פנימי' ולא יישאר רק בבחינת 'מקיף'), לצורך כך יש לרתום לעבודת ה' גם את הכוחות הגלויים של הנשמה - את השכל והמידות. זוהי שיטת חב"ד. זהו ספר התניא. על-ידי העמקה והתבוננות של השכל (חב"ד = ראשי תיבות חכמה-בינה-דעת) בגדולתו העצומה של הקב"ה, מעורר היהודי באופן טבעי גם את הלב (מידות) לאהבה את ה' וליראה ממנו. מדובר כאן בחידוש חסר תקדים ונעלה מאין כמוהו של יכולת לחבר בין שני הפכים גמורים לחלוטין: שכל אנושי קר ועניינים אלוקיים נשגבים ונעלים. נשמתו החדשה של אדמו"ר הזקן - ביצירה האלוקית המופלאה שלה - ספר התניא - הביאה לעולם את היכולת המופלאה לקחת את העניינים האלוקיים הטמירים והנעלים ביותר של פנימיות התורה ופנימיות הנשמה - כל אותם עניינים נשגבים שנמצאים בתורת הבעל-שם-טוב בתמצות ובנקודות - ולהיות מסוגלים להחדיר את כל זה גם בתוך שכל אנושי!
את הקשר הפנימי והעצמותי הזה בין החידוש של הבעל-שם-טוב לבין החידוש של אדמו"ר הזקן, כמה עשרות שנים מאוחר יותר, היטיב לתמצת אחד מגדולי החסידים במשל לאריגת בגד: "הבעל-שם-טוב סיפק את חומר הגלם, את החוטים, ואדמו"ר הזקן משך בחוטים וארג מהם בגד לתפארת, כזה שרק נשמה חדשה מסוגלת ליצור".
***
לאור כל הנ"ל, ברור לנו לגמרי מדוע הגילויים העצומים של שני המאורות הללו, הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן, ירדו לעולם בהשגחה פרטית דווקא במאות האחרונות ולא לפני כן. כי בתקופת המשנה והתלמוד, ואפילו בתקופתם של רש"י והרמב"ם (ידוע שככל שעבר הזמן, הדורות הלכו ונעשו יותר ויותר מגושמים ופחות ופחות רוחניים - תופעה שמכונה "ירידת הדורות"), יהודים יכלו ללמוד תורה וגם לחוש את קדושת התורה, לקיים מצוות בחשק וחיות ובשיא ההידור, וכל זאת מבלי להזדקק ללימוד פנימיות התורה. ואילו בתקופת שבה נתגלה אורה המיוחד של החסידות, ע"י הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן, היה זה כאמור בבחינת מים קרים על נפש עייפה. מאז שנתגלתה, מהווה החסידות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מתורתנו הקדושה. בדיוק כמו שאר חלקי התורה. בדיוק כמו המשנה. בדיוק כמו הגמרא. בדיוק כמו השולחן ערוך. וכו' וכו' . תורת החסידות היא התרופה לכל החשיכה הרוחנית ומשברי האמונה שמתעוררים בדורותינו אלה של תקופת "עקבתא דמשיחא". זו הסיבה המרכזית לכך שנתגלתה בתקופה מאוחרת בחיי העם היהודי.
***
אמנם סיבה מרכזית, אבל היא לא היחידה. ישנו טעם נוסף, שבגינו החליט הקב"ה לגלות לנו את החסידות רק בדורות האחרונים, ושבמידה רבה הוא משלים את הטעם הראשון אבל בדיוק מהכיוון ההפוך: לא רק בגלל מצבנו הרוחני הירוד בדורות אלה שלשם כך זקוקים היינו לתרופת הפלא הרוחנית הזאת וכו', אלא כיוון שאנו הולכים ומתקרבים לזמן הגאולה, שאז אנו עתידים לזכות לגילוי סודות התורה העמוקים ביותר ("סוד טעמיה ומסתר צפונותיה"), לכן כטעימה ממה שעתיד לבוא, זוכים אנו ללמוד בתורת החסידות בכלל, ובמיוחד בתורת חב"ד שמבארת את העניינים האלוקיים שבחסידות באופן של הבנה והשגה שכליים.
קצת לטעום ולחוות מעט מזעיר מהעונג הצרוף והמושלם שאנו עתידים לחוות בבוא הגאולה.
***
מעבר לציפיה וההשתוקקות לגאולה, דבר שהיה נחלתם של היהודים במשך כל הדורות, זכינו בדורנו לשמוע מפי נשיא הדור, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שהגאולה הקרובה לבוא אינה עוד בגדר של משאלה בלבד, אלא הרבי קבע זאת בתור עובדה שדורנו הוא הדור האחרון לגלות ו(ממילא גם) הדור הראשון לגאולה, תוך שהוא מדגיש שדבריו נאמרים בנבואה ושיש לפרסם זאת בכל העולם כדי שכל יהודי יוכל להכין את עצמו ואת סביבתו לגאולה המיוחלת.
כנביא אמת, שכל דבריו בחמישים השנים האחרונות התקיימו בתכלית הדיוק עד לפרט האחרון מבלי שנפלה מהם שערה ארצה, בוודאי שגם נבואה זו ש"הנה זה משיח בא" תתקיים במהרה ונזכה תיכף ומיד לראות את הרבי קם וגואל את עם ישראל והעולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה.
ולכן ביום שבו מציינים אנו את הולדתו של אדמו"ר הזקן שהוא המייסד והראש וראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד, ראוי להזכיר שזהו הגזע שמצאצאיו יצא החוטר - מלך המשיח - שזהו נשיאה השביעי של חב"ד הידוע לכל כרבי מליובאוויטש, שיתגלה לעין כל בקרוב ממש.
