"מכל החיות שיש כאן דווקא את זה?...
אני באמת לא מצליחה להבין",
היא אמרה ביאוש.
"תראה את הכלב החמוד הזה,
תרגיש... תיגע בפרווה,כל כך נעימה,יפה ורכה,
מלטפת. חבק, חבק אותו, הוא יחזיר לך אהבה...
לא, לא כך, אתה מכאיב לו,
הוא כל כך קטן, בעדינות,
אתה לא רואה שלא נעים לו כך"?

הילד הניח לכלב והמשיך להסתכל במה שצד את עינו משעה שנכנס לחנות.
"למה הוא לא מסוגל להתחבר?! אני לא מבינה...", לחשה לבעלה. היועצת אמרה
שאולי בעל חיים חברותי יעזור לו, חייבים לשכנע אותו".
"בוא, בוא אתנו לראות את התוכים. יש כאן תוכים באלפי צבעים, כל כך יפים.
תראה, הנה תוכים מדברים, מאולפים. התקרב, תוכל להניח אחד מהם על הכתף
שלך, על גב היד, אפילו על הראש.
הנה, הושט את היד. היזהר, אל תחזיק אותו כך, אתה מפחיד אותו, הוא ינשוך
אותך. יש לו מקור חזק, דבר איתו, הוא יענה  לך. לא, לא ככה עם היד".
הילד נבהל מהתוכי והתוכי פרח מידו של הילד, שב אל הגזע החשוף שעמד בפינת
חוות החיות.
ההורים המשיכו בחיפושהם אחר החיה המתאימה ולא השגיחו בילד ששב אל הדבר ההוא.
הוא הרים את קופסאת הפלסטיק הקטנה, העגולה, ובחן את המתרחש בתוכה.
הוא רצה לשאול את המוכרים בחנות "למה?" שאלה ארוכה מזו לא העלה על דעתו
לשאול, אבל אפילו את זו שפתותיו לא הצליחו להשמיע. מאז ומעולם לא היו
המילים נענות לרחשי ליבו ואפילו מצא את המילים הראויות הן היו מתנגנות
במנגינה שאיננה הולמת את הלכי רוחו.
שהיה נבוך בחרו המילים מנגינה של חוצפה והתרסה, כאשר היה מתגונן הן נפלטו
במתקפה נטולת שליטה, וכשהיה מבקש להודות הן יצאו מפיו כביקורת ותלונה.
בפעמים הנדירות שבהן נתן דרור למחשבותיו והניח להן להתחפש למילים, היה
מתחרט. איש לא הבין אותו באמת. עד מהרה למד למצוא מסתור בצל כנפיה
המגוננות של הבושה, שם היה יכול לשתוק, ולאחר שנים של שתיקה איש כבר לא
ציפה לשמוע את קולו.
עכשיו רצה כל כך לשאול "למה? למה עשיתם לו את זה? מדוע הוא כלוא בבדידות
אכזרית שכזו?" אך הבל מפיו לא יצא.
"הנה הוא", אמרה האם לאב, בידה מכורבלת ארנבת ננסית צחורה כשלג, בידיו של
האב מתערסלת חתלתולה פרסית.
בחוסר רצון מופגן הניח מידיו את צנצנת הפלסטיק אף שלא הנייח מלבו את
רחמיו. מן הארנבת הוא התעלם ואל החתולה הוא שלח את ידיו בחדות. היא הגיבה
במהירות, אצבעותיו פגשו את ציפורניה. התנצלויותיו של בעל חוות החיות
התמזגו עם הדרכותיה המהירות של המוכרת הצעירה כיצד יש יש לגשת לחתלתולות
זעירות בפעם הראשונה. האב עזר לבו לקנח את טפטוף הדם, בעוד האם השיבה את
הארנבת למקומה, "זה כנראה לא ילך" כבר השלימה בדעתה.
משפסק הדם שב הילד ואחז בצנצנת שמשכה את תשומת לבו בתחילה. הוא התבונן
בדג שסבב במעגלים חסרי פשר בתוך המים. מחשבות רבות התרוצצו בראשו בשעה
שעקב אחרי תנועות הדג.
"אבל למה דוווקא דג?" שאלה האימא. "הוא לא מדבר, הוא לא שומע, אי אפשר
לגעת בו, אי אפשר לחבק אותו, הוא לא יהיה לך לחבר".
היא לא באמת שאלה את הילד, היא ידעה שהוא לא יענה. הוא אף פעם אינו עונה.
במקום תשובה הוא הידק את אחיזתו בצנצנת הפלסטיק, ידיו הרגישו את הפרידה
מרחפת בחלל האויר, מאיימת לנתק בינו לבין הדג הבודד. הוא עדיין לא היה
מוכן לפרידה.
אחר כך הפנתה האימא את דיבורה אל האבא. "הדג הזה... זה לא בדיוק מה
שהיועצת התכוונה.
אם נקנה לו אותו, הצורך שלו בחברה יפסק, והוא יסתפק בחבר של שתיקה. אסור
לנו להסכים. אני באמת לא מצליחה להבין מה הוא מוצא בו, למה לא כלב או
כלבה?"

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים