אני לא יודעת מה עובר עלי בזמן האחרון. פשוט לא יודעת. אני ילדה שמחה וחייכנית בדרך כלל, ככה כולם חושבים. אבל חבל שהם רק חושבים את זה, כי אם הם היו יודעים מה הולך שם בפנים..
אני לא רוצה לעשות כלום כבר, כלום.
בשבת אני צריכה להיות במקום מסויים, ופשוט לא באלי להיות בו! לא באלי! וזה רק מגביר לי את הדיכאון...
ובכלל, הכל לא הולך לי בזמן האחרון, לא באלי לעשות כלום. שאף אחד לא ישים לב אלי, ואני לא אשים לב אל אף אחד. פשוט לשכב במיטה, ולבכות. לבכות.
ויורדות לי דמעות עכשיו, ואני אפילו לא יודעת ממה. באמת שאני לא יודעת. וממש אין לי את הכוחות לדעת. כבר אין לי כוח לכלום.
וקרה לי משהו עם החברות, הם הזכירו לי בטעות משהו מלפני הרבה זמן, משהו שעד היום לא ידעתי כמה הוא הזיק. אפילו לי. קיוויתי שהם שכחו, פשוט לא הזכרתי את זה, היה לי נוח לדעת שזה לא במצפון שלי. ורק עכשיו נודע לי עד כמה הרעתי להם. והרוע הזה משפיע עלי עד שכבר נגמר לי הכוחות לכלום.
אבל עזבו, אתם לא תבינו כלום, כי אולי אצלכם זה לא נקרא להרע בכלל. אולי אפילו להפך. תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים, מאיזה נקודת מבט הם יסתכלו. ואני כבר לא יכולה לתקן כלום, וזה פשוט מרסק אותי. כי כשיודעים שכל הרע הזה הוא רק בגללך, אפילו שרק את יודעת את זה, זה מכאיב, מכלה.
אוף, עזבו, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני שוכבת על הריצפה ומסתכלת לתיקרה. זהו. מה עוד יש לי לעשות?! מזל שאף אחד לא בבית. מה הם היו אומרים אם הם היו רואים אותי שוכבת על הריצפה, מסתכלת לתיקרה ופשוט בוכה?


