הילד הקטן וטהור העיינים שלי עמד אל מול העץ הזקן שעל מרגלות ההר העשן.

 

לא רקדו הגבעות מסביבו,לא אורו ריפוטי מעילו. נבוך האוויר- אין אוויר הוא ולנשוב מהותו, וכי כיצד נאלם הוא

דום אל מול צלליתו המאיימת של בן האנוש הזעיר.

 

"עץ", הוא לוחש. "כואב לי הלב, ואין אני יודע מה לעשות. אנא, עזור נא לי".

 

העץ הזקן פער ענפיו לרווחה, חושף צלקות בעצמיו, שאגות שתיקה שרק דביבונים ואוהבים ובעלי כנף יכירו בו -

"סלח נא לי, ילדי הקט, אך כיצד אעזור לך שכולי מגולף ומשורט? איך אפרוש עליי עליך והנה המה קרעים קרעים?"

 

והלך הילד הקטן וטהור העיינים שלי אל אגם המים. קיפץ דילג את כל אבני המוות האורבים לבריות בדרכים

ומבקשים דמם, לעיתים אף דם זרעם.

 

"מים מים", הוא לוחש, מה עלינו לעשות שכואב לנו הלב?"

 

מים שקטים חדרו עמוק, חדלו וסרו מרוגשם, ייבשו קרקעיתם הקרחת למשעי, ובתוכם דרדרים וחצץ.

-"הבט נא, ילדנו הקט" אומרים המים, "מצולותינו מטונפים, ונסתרים ואינסופיים מימנו. וכי איך נדע מה עושים

כשלב אנוש כואב, בעוד חללי העולם כולו ואלף מסתורין מסוונר חושינו ובבת צחוקינו? איך נשקך לנחמה וימתנו

שחורה משחת?"

 

ניתר בלאט טיפס שקט הילד הקטן וטהור העיינים שלי. פיזז דרכו בחיוך נותץ הלבבות שלו הישר אל ראש ההר.

עמדה שם החמה, במלוא הודה ותפארתה. שלו יהי מבטה, ובאוושת אצבעותיה נגעה היא בקרניה בגגות הבתים

הנזקקים לחום ולטיפה.

 

"שמש", לוחש הוא. אנא עזרי נא לי, שהריני ילד קט וכואב עליי ליבי".

 

נסגרה השמש אל קרבה. בהקה היא תחילה בצהוב, ואז בכתום, וארז באדום ומיד בלבן. וכשהגיעה לצבעה הלבן

אמרה לו, לילד-"מיותר ומגוחך אתה. וכיצד זה ארפא ליבך, ולב כל המעונים והנחמלים, הזקוקים והנרדפים, לב

כל שבורי העצם ופצועי הפנים פונה אליי, צורך אותי אליו כמו הייתי סם חיים, כמו אורי הוא תכלית התקווה,

תכלית צפיית העיניים המסונוורות. וקרבי והודי ורחמיי נשברים אל מול גוויתיהם, בעומדי מעליהם ובראותי רוב

שפלותם. ממיסים הם אותי ולא אוכל עוד חמם את העולם. ועוד מעט ואין בי אור, וכיצד זה אחזיק מעמד בעצמי?

הו, איך ארפא ליבך, ושמא סם המוות הנני?"

 

בהגיע עיתה נעלמה השמש, מותירה שובל זורח המאיר את דרכה אל ארץ אפורה.

 

את מקומה תפסה המלכה הלבנה, סביב לה כוכבים מקובצים השרים שירי רעות מהולה בתוגה. מרתיתים קלות את

עיניו של הילד הקטן וטהור העיניים שלי.

-"לבנה שבשמיים, הוא לוחש. "ויופייך כה נעים ומכאיב ליבי עוד יותר. וכשכואב בלב- מה עושים?"

 

-"אין מחשבותיך מחשבותיי", מביטה בו בעצב הסיהרא, "ואיך תבין ליבי שלי, שאבין אנוכי בשלך?". ואורות

בהקו והיו לקו האופף בצדעיה. -"שרים שרים לי הכוכבים. מדברים אליי בני האדם, ואת אורה השמש שולחת לי מידי

ערב, לטבול במבועי רוחה ולהשקות נפשי ממנה. אך קצו כל קיצי תבל בתוך ליבי. לא אדע נחם עוד אנושות. לא

אדע דאבון ודראון. ובלילות קרים מביטה אני דומם בספספלים הריקים שבסוף השדרה ומזמזמת ניגון בקושי רעב,

בכדי שלא אפול ויפלו עימי הכוכבים. אמור לי, ילדי הקט, וכיצד אקח עליי גם ליבך שלך? וכי לקרוץ צורה מחומר

מת אני יודעת? רק לשבור יודעת מהותי. לא שוש ואין בי כלום לתת".

 

והילד הקטן וטהור העיניים שלי היה מהלך בשביל מוארך, שעל פניו נראה שאין בו סוף.

את פניו היפות והשחורות קידמה הרוח, נעימה ודקה מטיילת הייתה בגנים עזובים וחסרי כוח. הייתה שורקת

ונתמלאו צמרות בגוון שונה.

 

"רוח רוח", לוחש אליה. "ואולי את יודעת מה עושים, וליבי כואב עליי נורא ולא ידעתי לנחמו".

"בוא אלי ילדי קטי,התפרק נא באווירי", היא נשבה תחת רגלו היחפות - "אך דע נא זאת, כי לא אוכל לעזור לך

אלא במאום. נפוגותי ונדכיתי עד מאוד, מגיעה אני מן המדינות הקרות והמשלוגות שם בני אדם קופאים בשיא

חייהם. ראיתי מלחלות ומצוקה, פרטתי על כינרות ישנים הנואקים במסיבות האומללות של נוודים. עברתי בין

זיכרונות ופקחתי סדקים בדמיונות. קשת רוח והרת עולם אנוכי. לא מחבקת כי אם מצערת. לו אגע אף בנפשך

אתה, ולא אדע מנוח לליבי שלי! איך זאת אמתיק ליבך, ונגיעותיי בלב אנשים- כנגיעות אהובה בגופתו המפורקת

של נסיכה הנפטר?"

 

חלקיקים אמיצים ששרדו מאורעות בזמן, נשאו רגליו של הילד הקטן וטהור העיניים שלי עדי הכלום. נטול אוויר

ריחף הוא בעולם המחשבה שכידוע הוא עולם שמעל הזמן.

 

"אתה" הוא לוחש. "מה מעשיך בתוך ליבי?"

 

שקטו כל צבאות מרום וקרקע. היה במילים אלה הותר מכדי צעקה, וכשנלקחה בכוח מפיו של הילד, הייתה היא

אמיתית ומפוצצת סלעים רבים.

וענה לו הקול - "רצוני היה שתלמד להתפלל".

 

-"והלא ילד קטן אני, ואין אני יודע מהי התפילה", הוא לוחש. וליבי עליי כואב".

 

וענה לו הקול - והלא עתה מתפלל אתה אליי, ילדי הקט".

 

משהו בין שברי ליבו רטט. "כואב לי הלב ה'", היה הילד לוחש, ולחישותיו היו עצומות יותר ויותר. ולא מצאתי

נחמה בצמחים ובמים, לא בחמה, לא בירח ולא בכוכבים שבשמיים. והייתה הבריאה כולה מיוסרת יותר ממני, ואיך

אוכל לבקש עזרה מעצובים ממני", וכשאחר זאת דקר בו ליבו על כי כמעט ושכח תום נעורים, ברק הילדים

וצהלתם, ונהיה עצוב כמותם. "אך אתה, יוצרי. לך אין סוף ואין עצבות עולמית שולטת בך. וכי למה זה הכאבת את ליבי?"

 

הקול הפך למראה,

 

                  והמראה הפך למחשבה,

 

                                    והמחשבה הפכה לאהבה---

 

"ידעתי בני, ידעתי. מכאובי ליבך- הריהם הגעגעים. ועמדתי פה וחיכיתי, וביקשתי שהילדים הקטנים שלי יחפשו

אותי" היה אליי ה'.

 

"ואתה, ילדי הקטן וטהור העיניים" הוא לחש. "אתה היית הראשון שמצא".

 

למען הסר ספק: לא אני כתבתי את זה!!!
זה פורסם אצלינו בישבה ואני חושב שמישהו מהישיבה כתב זאת...!