לפני כמה זמן שלחתי את ההודעה הזו לחברים מקשיבים, בתקווה שהם יעזרו לי ברמה הפרקטית. אבל לא קיבלתי כלום. מלא חירבושים על כמה שאני צדיקה טהורה ועוד שטויות כאלה. מאסתי בהם ובעידוד המעצבן שלהם. אשמח אם תוכלו לעזור לי -
לפני שבוע היה לי רגע של מראה. ישבתי עם חניכי מחנה סיירים ועם חניכותיי שלי, ובדיוק שרו את השיר ענוים ענוים והרב קם ודיבר ופתאום זה החזיר אותי אחורה שנתיים, כשאני הייתי חניכה וישבתי בדיוק כאן,בדיוק ברגע הזה.
ופתאום זה הכה בי- לא עשיתי עם עצמי כלום בשנתיים האלה. רצה ממקום למקום, הדרכה,משפחה,אולפנה,לימודים, גרעינחשון, החבר´ה שלי ביישוב (אני מדריכת חוץ), הנוער במושב שאני מדריכה, וכל שאר הפרוייקטים שאני מקדישה להם מזמני. אבל, תכל´ס.. לא התקדמתי אפילו לא צעד.
והרגשתי כזו קטנה! קטנה בתוך ציבור של קטנים,שעוסקים בקטנות וקטנות עוד יותר. ולפני שנה, בהכנה למחנה
הרא´´ה..פגשתי אדם מדהים, שרק ב4 ימים של ההכנה הספיק להשאיר עליי כזה חותם. לא נשארתי עם הבחור בקשר, אבל זכרתי אותו, שהוא כזה בנאדם מיוחד. (לשם הבהרה, לא היה לי שום קשר רומנטי איתו.. סתם בחבר´ה של הרובע). בפורים שעבר הבחור היקר מפז נהרג בתאונת דרכים. מאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה.. על כך שהוא היה בנאדם שהצליח להיות גדול. לחיות טוב! לחיות באמת. ולחיות אני מתכוונת לקיום מצוות,מידות, וכ´ו.. הרי הם תמצית החיים.
בקיצור, הרגשתי כזו קטנה, חבל לכם על האף. ומאז אני מרגישה בחור כזה שחור. ואני עכשיו אתחיל שמינית ואחפש לי שירות לאומי.. ואני מפחדת שאני עוד יותר אאבד את עצמי בתוך כל הלחץ הזה.
איך אני הופכת אותי לבד לבנאדם עם בפנוכו, עם ערך? אני נותנת ונותנת ונותנת אבל אני בתוכי - קטנטנה. רק משב רוח קטן ואני נופלת,מניסיון. ולא רוצה שזה יהיה ככה. מי *את* ?! מה את עושה פה? אה אוקיי, אז הדרכת בסניף חוץ עם
חבר´ה ברמה סוציו-אוקונמית הכי גבוהה בארץ, בואי נמחא לך כפיים. ומה עוד? אממ.
וזהו. מקווה שתצליחו לעזור, כי אני לא.
