מכירים את זה שאתם מתפללים ואתם מרגישים פשוט... חסומים? כאילו יש לכם רסן על הפה, שמונע מכם לדבר? אתם עומדים מול רבש"ע, ואתם אומרים לעצמכם: "נו... פה, תוציא משהו!" ואתם לא מסוגלים?
אם זה קרה לכם (או אף קורה), יש לכם מניעה כלשהי מדיבור עם ד'.
בפרשה (נצבים) כתוב: "הנסתרות - לד' א-לוקינו; והנגלות – לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת".
בשיחה שלו לפרשתנו, האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד, קורא ליהודים הקדושים בגטו וורשה: יהודים, אל תיכנעו! אולי יש לכם מניעה מלצעוק אל ד', אבל יש פתרון – ממעמקים קראתיך ד'!
את השיחה הזו אמר האדמו"ר לקראת סוף שנת ה'ת"ש, בעיצומה של השואה הנוראה שבמלחמת העולם השנייה. שם, בגטו וורשה, היה אסור ליהודים להתאסף יחד ולצעוק אל ד' בקול גדול, ולכן הם היו מתכנסים בשקט ומתפללים בדממה.
בעשרת ימי תשובה, אנחנו אומרים את המזמור ק"ל שבתהלים, כל יום. שם אנחנו אומרים: "ממעמקים קראתיך ד'". כן, הרצון הפנימי שלנו הוא לצעוק אליך, אבינו שבשמיים, אבל מה לעשות - זה לא באפשרותנו. אם זה בגלל מחסום פרטי שלנו, או ח"ו בגלל מחסום חיצוני של הנאצים ימ"ש ושל דומיהם. אין זה משנה. אנחנו לא יכולים להתפלל אליך! לכן, שמע אותנו, שמע את השירה הפנים-פנימית שלנו, היוצאת מן הלב וחודרת ישירות לתוך הלב, לב השמיים!
כך גם בפרשתנו, אומר האדמו"ר. לעתים אנחנו בבחינת "הנסתרות". גם אז, התורה והתפילה שלנו, על אף שהן בשקט בשקט, הן "לד' א-לוקינו". אבל כל זאת בתנאי אחד: שכאשר נהיה בבחינת "הנגלות", "תהא עבודת ד' בנגלה ובקול ובכוונת הלב".
