רבים מאיתנו מגיעים ליום הזה, צום גדליה, ומשתוממים. נרצחו המון יהודים ע"י יהודים במהלך הדורות, לצערנו. מדוע דווקא על גדליה בן אחיקם אנו צמים ומתענים?
השאלה אמורה להיות בעצם: מה היה כ"כ מיוחד בגדליה בן אחיקם שבגינו אנו מתענים?
הרצי"ה קוק מסביר שהיו שלוש שלבים בחורבן.
השלב הראשון הוא המצור על ירושלים, אותו אנו מציינים בצום י' בטבת.
השלב השני הוא הבקעת החומה אותה אנו מציינים בי"ז בתמוז.
השלב השלישי הוא חורבן הבית המצויין בט' באב.
צום גדליה, על אף שנולד מחמת החורבן, לא שייך לשלבים הנ"ל.
המשותף לכל השלבים הם שתוכנם הוא ההתנגשות בין ישראל לגויים, ואילו בצום גדליה ההתנגשות הייתה בין יהודים.
הרצי"ה מסיים באמרו: "צום גדליה הוא זכר לחורבן ולהרס הפנימי של הגלות, לתחילת חדירת הגלותיות אל תוך רקמת חיי העם, וגרימת פירודים בתוכו". הגלותיות היא הפרטיות. הגלותיות היא הפרדת העם. הגלותיות היא אי-אחדות האומה.
הרצי"ה בעצם מלמד אותנו שיש שני רבדים בצומות החורבן (צום גדליה נחשב צום חורבן, על כל המשתמע מכך). יש את
הרובד שבין ישראל לגויים, ויש את הרובד שבין ישראל לעצמם.
האמירה שמסמל צום גדליה היא שיש לערוך חשבון נפש גם בינינו לבין עצמנו, ולא רק בינינו החוצה.
הרבה פעמים אנחנו מטילים את האחריות על האוייבים החיצוניים, שמחוץ לעם, ועל יחסם אלינו.
לפעמים אנחנו צריכים להבין שיש עוד אשמים, והם אנחנו עצמנו. היחס שלנו אחד אל השני, היחס שלנו כסקטור לסקטור אחר. היחס שלנו לאנשים שקיבלו את מה שלכאורה אמור היה להיות שלנו. היחס שלנו למי ששונה. היחס שלנו אל מי שכביכול פחות מתאים מאיתנו.
הכי קל להאשים את האירנים ואת הסודנים – אבל מה עם עצמנו?
שנזכה, צום קל! 
הד"ת לע"נ סבי זקני סעדיה בן רומיה הכ"מ.