בפרשה (וילך) אנחנו קוראים שמשה רבנו אומר לעם שהוא לא יכול יותר להנהיג אותו, משום ש"לא אוכל עוד לצאת ולבוא".
מעיר רש"י בשם חז"ל, שלא יתכן שמשה מתכוון שהוא לא יכול להנהיג את העם מפאת כוחו הגופני שירד, שהרי כתוב עליו בסוף פרשת 'וזאת הברכה', ש"לא כהתה עינו ולא נס לחה", כלומר, שבמיתתו הוא היה בריא וחזק כמו שהיה בצעירותו. מבין רש"י שמשה שכח המון מהתורה שהיה צריך ללמד לעם, ולכן יש למנות את יהושע.
כותב על כך בעל ה'תולדות יעקב יוסף' (רבי יעקב יוסף כץ מפולנאה זצ"ל, תלמיד הבעש"ט) משהו מדהים: בעולם הזה, צדיקים לעולם לא עומדים במקום אחד. הם תמיד מתקדמים, הם תמיד עולים ממדרגה למדרגה.
ביום מותו, חש משה שהוא לא יכול להמשיך לעלות. הוא לא יכול להמשיך להתקדם. לכן הוא מבין שהוא צריך למסור את השרביט למישהו אחר.
בתחילת ההפטרה אנחנו נקרא השבת (שבת שובה), את דברי הושע הנביא:
"שובה ישראל עד ד' א-לקיך, כי כשלת בעונך."
האדמו"ר מפיאסצ'נה (בספר 'אש קודש', שנת ה'ת"ש, שבת שובה) מביא מדרש שבו נאמר שרבש"ע מקיים את כל המצוות (הירושלמי במסכת ראש השנה ז:, ובעוד מקומות). שואל האדמו"ר: אם כן, איך מקיים ד' ית' את מצות התשובה?
הוא עונה שאחד משלבי התשובה היא החרטה. את החרטה אנחנו יודעים שד' אכן מקיים, כמו שכתוב: "וינחם ד' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד). כלומר, ד' באמת מצטער על תוכניות רעות שתכנן לבצע על עמ"י.
במה שונה תשובתו ית' מהתשובה שלנו?
התשובה שלנו היא חרטה וחזרה מהחטא אל המצב הקודם. התהליך הוא כזה: עמדתי, נפלתי ושוב עמדתי.
אולם התשובה של הקב"ה היא עלייה מהמצב הקודם. דוד המלך כותב: "שובה ד' עד מתי והנחם על עבדיך: שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו" (תהלים צ, יג-יד), דוד בעצם אומר: ההתנחמות ממה שרצית לעשות לנו לא מספיקה ("והנחם על עבדיך"), אלא שפר את מצבנו עוד יותר ("שבענו בבוקר חסדך" וכו')!
כך גם כתוב בהפטרה.
"שובה ישראל" - לאן? למצב הקודם? לא! "עד ד' א-לקיך"! - עוד יותר קרוב לרבש"ע! הושע אומר לעמ"י: תמשיכו להתקדם! אל תעצרו באותה מדרגה שהייתם לפני החטא, תעלו עוד יותר!
המסר הכללי מהפרשה ומההפטרה, הוא שצריך להתקדם. לא מספיק רק לשוב בתשובה וזהו, צריך להמשיך ולעלות.
שנזכה לקבל שבת מתוך האמירה הזו, שב"ש! 
הד"ת לע"נ סבי זקני סעדיה בן רומיה הכ"מ.
