"הביטו", אמרה המוכרת הצעירה, "דווקא דג ממש יפה".
"אנחנו לא מחפשים דג", אמרה האימא בפסקנות, "יפה ככל שיהיה"
"הוא באמת יפה", אמר האבא בהתפעלות, וכשהבחין במבטה של אשתו, הוסיף מיד:
"הכלב שהחזקת בהתחלה...באמת היה יפה, הכלב הזה".
המוכרת לא ויתרה. היא הבחינה בעיני הילד משוטטות בעיגולים, עוקבות אחר
הדג המעגל עצמו לדעת. היא ידעה היטב מה צורה יש להן, לעיני ילדים
המתאהבים בחיית מחמד. היא ידעה כי הילד יתקשה מאוד להיפרד מן הדג.
"הביטו בו", הפצירה בהורים, "סנפירים בגוונים של טורקיז ותכלת, זנב מהודר
בגוונים ירקרקים,
גוף מלכותי אצילי, לא בכל יום מזדמן לכאן דג שכזה, זה דג קרב נדיר במיוחד".
"דג קרב?", הזדעקה האם, פניה נעטפות בגוונים צהובים-כתמתמים, אוזניה
מאדימות ואפה מתרחב לצדדים. "קרב אמרת?"
"ודאי" חייכה המוכרת, איננה מרגישה כי חיוכה אינו מסב לאם כל מנוחה.
"זה מפני צבעיו המיוחדים", ניסה הבעל להרגיע, עיניו נעות מצבעי הדג
לצבעיה של אשתו, "יש לו צבעים מן הסוג שבו מעטרים אינדיאנים את גופם בטרם
קרב", המשיך בפסקנות.
"לא בדיוק", אמרה המוכרת שגילה הצעיר טרם הבהיר לה כי הדיוק איננו רצוי
לפעמים, זה מפני שהוא לא יכול לחיות בצוותא עם דג אחר מן הסוג שלו.ראו,
הוא שוחה לבדו, אם נוסיף לו חבר מסוגו יתחולל קרב אדיר בין השניים, קרב
דמים, לחיים ולמוות. לא לחינם הוא נקרא דג קרב".
"דווקא נראה דג יפה בהתחלה, הדג הזה" אמר האבא, "עשה עלי רושם עדין בהבטה
הראשונה, דג קרב את אומרת... מי היה מאמין. חית טרף פראית, לא פחות... יש
הפתעות בחיים", הוסיף בטון קר של פסיקת דין והילד החויר.
גם פניה הסמוקות של האישה הלבינו.המילה "קרב" שנשמעה קודם לכן כבר הכבידה
על לבה החלש.
 צירוף המילים "דם" ו"מוות" היה בעבורה משא מוגזם. היא שגדלה בבית מנומס ומעודן
 שהכל בו אנין ומושלם, לא יכלה לשאת מילים שכאלה. בלא שתבחר בכך צנח גופה
על כיסא שהונח מאחוריה והילד הידק אחיזתו בצנצנת הפלסטיק העגולה. לא היתה
זו האחיזה הנוקשה והחדה שבה היה רגיל לאחוז ברכושו, הייתה זו אחיזה אחרת.
הוא הניח את הצנצנת בין זרועותו, הן יצרו סביבה מין חיבוק מגונן ורך.
 עכשיו הוא קיבל תשובה לשאלה "למה" שלא יצא מפיו קודם לכן, עכשיו הוא
מבין מדוע נגזר על הדג להתעגל בדד, והתשובה הכאיבה לו כל כך. "גם אצלי זה
כך", ביקש הילד לומר לדג בלא אומר ודברים, רק במבט עיניו, גם אצלי זה כך.
בדיוק כך..."
"הוא באמת דג עדין", הפתיעה המוכרת הצעירה בפנייתה להורים, "הוא חלש
בהרבה מרוב הדגים. רק עם זכרים בני מינו... זה לא כל כך פשוט עבורו.
אצלנו בחוות החיות יודעים, כל דג והאופי שלו".
"עדין", לגלג האב, מאוד עדין..."
האם החלה לסדר נשימותיה, האב הפסיק לצחקק, המוכרת הצעירה הביטה בילד
המלווה את הדג בתנועות עיניו והתוכי הסקרן על גזע העץ עקב בדריכות אחר
המתרחש.
"בקיצור", אמרה האימא, "כלבלב או ארנבת?"
"את זה", אמר הילד, מצביע על צנצנת הפלסטיק העגולה. האבא בחן שוב את גוני
התכלת המרשימים של דג הקרב, אבל ידע כי יפה לו השתיקה.
"לא הבנתי, כלבלב או ארנבת?" שבה האימא ושאלה בעוד המוכרת הצעירה ממהרת
ללחוש דבר מה על אוזניו של בעל החווה. הילד לא ענה.
"ובכן... ניקח את הכלבלב, אנחנו זקוקים לקולר, מלונה קטנה, מזון לכלבים,
רצועה חדשה ו..."
"אנחנו שמחים לבשר לכם", התפרץ מנהל החווה לדבריה, "כי במבצע שאנחנו
עורכים בחנות, כל הרוכש כלב מקבל במתנה אקוריון קטן מאובזר, חצץ, צמחים,
אוכל לדגים ודג חדש. אנו מברכים אתכם על זכייתם במתנה".
 בטרם התעשתה האם, מיהרה המוכרת הצעירה לעבר אקוריון חדש, מילאה בו ימים
והעבירה את דג הקרב אל קרבו. התוכי השמיע קריאת התפעלות ממקום מושבו, האב
שילם למנהל החנות, האם נטלה את הכלבלב ברצועה, שפתי הילד רטטו ללא שבקעה
מתוכן אף מילה אחת והמוכרת הצעירה חייכה.

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים