מותר (ואפילו מאוד כדאי. יפה שאת מחוברת ככה לעמ"י) להיות עצובים קצת, לכאוב את החסר..

אבל מתוך ידיעה שהכל מאת ה', ואנחנו הקטנים לא נוכל לדעת חשבונות שמיים.. לסמוך על הקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה(=להאמין) והוא עושה הכל(עם כמה שזה לא מובן וקשה) לטובתנו.. [=שכל זה שווה בעצם 'שמחה אמונית'] 

ולאט לאט להתאושש. לשאוב כוחות(שיש בנו! כמו שאמרת) ולהמשיך הלאה..

חברה שלי רשמה לי משהו-" לגבי הבלבולים- יש לי וידוי: גם אני מתבלבלת הרבה פעמים!

הוא הבן של הרב שלי מכיתה ד'
רק שבוע שעבר פגשתי אותו וסיפרתי לו שאני בשיעור א...
והיום אני מגיע לנחם...

גם למדתי אצלו בכיתה ד ויצא לי לפגוש ב לאחרונה ופתאום לראות אותו בוכה על הבן שנהרג

זה פשוט כואב הלב

אוף זה כל כך עצוב):

חבל שאני לא יכול לבוא לנחם

הקב"ה נוטע לו גן, ובוחר לו את האילנות המובחרים והטובים.

הנשמה רוצה תמיד לעלות למעלה ולהתרפק על דודה. הנשמה המסכנה, שלא יכולה להגשים אף חלק קטן קטן משאיפותיה (משל לכפרי שנשא בת מלך) נשלחה לעולם למטרה מסויימת, ועכשיו היא נשלחה חזרה לאחר שסיימה את משימתה.

היא עברה את התיקון שלה. עשתה את מטרתה, והעולם השפל והרדוד שלנו כבר לא צריך לשמור אותה אצלו!

השאלה זה אם אנחנו יכולים לשמוח בשביל הבן אדם הזה שעלה, או שנחשוב על עצמינו, ואז נבכה ונצטער.

ואני אומר - ב"ה!

ונתן את כל הזכויות שלו וגם אשתו נתנה על מנת שיתבטלו הגזירות מעל עמ"י.

אז שלא נדע, וה' ישמור חלילה מה היה עלול לקרות.... שנשמע רק בשורות טובות. בציפיה לגאולה שלימה

בכמה דק' האחרונות של הסרטון, אבל מומלץ לראות הכל.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....