מותר (ואפילו מאוד כדאי. יפה שאת מחוברת ככה לעמ"י) להיות עצובים קצת, לכאוב את החסר..

אבל מתוך ידיעה שהכל מאת ה', ואנחנו הקטנים לא נוכל לדעת חשבונות שמיים.. לסמוך על הקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה(=להאמין) והוא עושה הכל(עם כמה שזה לא מובן וקשה) לטובתנו.. [=שכל זה שווה בעצם 'שמחה אמונית'] 

ולאט לאט להתאושש. לשאוב כוחות(שיש בנו! כמו שאמרת) ולהמשיך הלאה..

חברה שלי רשמה לי משהו-" לגבי הבלבולים- יש לי וידוי: גם אני מתבלבלת הרבה פעמים!

הוא הבן של הרב שלי מכיתה ד'
רק שבוע שעבר פגשתי אותו וסיפרתי לו שאני בשיעור א...
והיום אני מגיע לנחם...

גם למדתי אצלו בכיתה ד ויצא לי לפגוש ב לאחרונה ופתאום לראות אותו בוכה על הבן שנהרג

זה פשוט כואב הלב

אוף זה כל כך עצוב):

חבל שאני לא יכול לבוא לנחם

הקב"ה נוטע לו גן, ובוחר לו את האילנות המובחרים והטובים.

הנשמה רוצה תמיד לעלות למעלה ולהתרפק על דודה. הנשמה המסכנה, שלא יכולה להגשים אף חלק קטן קטן משאיפותיה (משל לכפרי שנשא בת מלך) נשלחה לעולם למטרה מסויימת, ועכשיו היא נשלחה חזרה לאחר שסיימה את משימתה.

היא עברה את התיקון שלה. עשתה את מטרתה, והעולם השפל והרדוד שלנו כבר לא צריך לשמור אותה אצלו!

השאלה זה אם אנחנו יכולים לשמוח בשביל הבן אדם הזה שעלה, או שנחשוב על עצמינו, ואז נבכה ונצטער.

ואני אומר - ב"ה!

ונתן את כל הזכויות שלו וגם אשתו נתנה על מנת שיתבטלו הגזירות מעל עמ"י.

אז שלא נדע, וה' ישמור חלילה מה היה עלול לקרות.... שנשמע רק בשורות טובות. בציפיה לגאולה שלימה

בכמה דק' האחרונות של הסרטון, אבל מומלץ לראות הכל.

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות