בקשר להוא , אז בעיקרון לפני שהודיעו למשפחה אז העבירו הודעות על זה בישוב , כי צריך שידעו , שיבואו צוות צח"י ובכללי . 

אבל אמרו לא להודיע למשפחה ..

לדעתי צריך לחכות עד שהמשפחה תדע , ואם מדובר בחבר קרוב - כאילו להגיד את זה רק לחברים שלו , ופשוט להגיד שעדיין לא אמרו למשפחה אז שלא יפיצו . 

[בעיקרון בד"כ נראלי אין הרבה זמן בין מה שמתרחש - שיודעים שיש הרוג וזה , לבין זה שמודיעים למשפחה . סתם צריך רק להיות בטוחים שזה באמת הוא , ולכן עדיין לא מודיעים למשפחה . אבל ישר שיודעים מודיעים ..]

זה היה אנשים פרטיים בהתחלה ואח"כ הודעה רשמית...

ויש המון זמן עד שמודיעים... כי הרבה פעמים לוקח המון זמן לצבא לסגור אירוע ורק אח"כ מטפלים בדברים האלו.

גם כשמדובר בישוב קטן(יחסית..) צריך להביא את האנשים שמודיעים (חבר של המשפחה, רופא מוסמך ועוד כמה... כשיש קצין העיר-הוא אחראי על זה..)

בכלל, ההודעה בתקשורת מתפרסמת ממש ממש מאוחר...אחרי שהודיעו לכולם..

אבל כששומעים הודעה של אירוע כזה בתקשורת אפשר להבין שיש פצועים/הרוגים בלי שאומרים את זה..(אני לפחות מבין ישר..)

בס"ד

אני חושב שחשוב לחכות שהמשפחה תדע, למרות שאצלי החטטנות גוברת בד"כ באירועים כאלה ואני כן אוהב לדעת לפני כולם (כמו מה שהיה לי בפיגוע בבית חג"י) 

אחרי יותר מידי סיפורים שהמשפחה שמעה בד"א מחברים פשוט מתרחקים מזה.

מנסיון ומסיפורים ששמעתי...
אם כל הסקרנות והרצון של אנשים.

זה כבוד וזכות הכי פשוטה והגיונית של המשפחה לבקש בשעות הקשות האלו.
ומידע, לפעמים יש לרגע הקטן הזה השפעה גדולה לכל החיים...

אני חושבת שזה לא טוב שכולם יודעים לפני המשפחה..אם בטעות ייפלט למישהו ליד אחד מהקורבים זה עלול להיות לא נעים..

בס"ד

ילדה תמימה (שתיקרא איקס) יושבת לה באולפנה, וקוראת ספר. פתאום החמשושיות בנות שכבתה מתלחשות מאחוריה... "לא יכול להיות", "בטוח?" "אולי הוא רק פצוע?" "מה עושים...", "איך...". אחת, עדינה, מתחילה לבכות. כמה בנות מצטרפות אליה.

איקס נבהלת, מפחדת, שואלת מה קרה. אף אחת לא מעיזה להסתכל לה בעיניים. דמעות שזלגו הופכות לבכי של ממש. מישי באה ומחבקת אותה. היא מבינה לבד...שמשהו קרה...

"מה קרה?" היא צועקת "נולד לי אחיין חולה? היתה תאונת דרכים... מישהו נפגע?!מת???!!! לא יכול להיות... תענו לי!!!" ואז היא כמו נופלת, וחוסר הידע והתיסכול מצטרפים לכאב משתק.תמר, החברה הכי טובה שלה, שהגיע רק עכשיו וכבר הספיקה להתעדכן, מחבקת אותה, לוקחת אותה לצד, גם היא בוכה.

"אביאל"...

אביאל?! מה הקשר לאביאל?! הוא הרי בגולני( (הייתי חייבת)), עוד כמה חודשים משתחרר. מה הקשר שלו בכלל?!

ופתאום היא מבינה, הכל. וצונחת לישיבה, המומה. היא אפילו לא בוכה. רק יושבת, לא מאמינה. כנראה שזה טעות בזיהוי...טעות בשמועה... אביאל נולד לחיות. לא כמו אחרים.

- - -

ואחרי חצי שעה, מחפשת אותה המדריכה. להודיע, להחזיק.

כשמצאו אותה, אמרו שרק נפצע. רק נפצע, אפילו לא קשה.

אבל היא יודעת..והיא מזמן כבר לא שם... היא יודעת.

- - -

מתברר שאח של נחמה מהכיתה היה בישיבה כשחבר שלו שמע מאח שלו שאביאל... נהרג.

- - -

אח של איקס ואביאל ידע חצי שעה לפני ההורים. העבירו קשר למישהו מהישיבה שלו...והוא פשוט העביר הלאה.

- - -

גם להורים זה יכל להגיע ככה

- - -

סבא וסבתא מרמת גם לא ידעו כלום.

אבל הסבא השני שמע את זה ישירות מחבר, שלא ידע מה הקשר בינו לבין אביאל...

- - -

אין בעיה להודיע לצוות צח"י. אבל לא להפיץ, ומי שיודע- שיבלום את פיו.

אף אחד לא רוצה לקבל הודעה כזאת.

אף אחד.

אבל אם ח"ו ח"ו ח"ו היא מגיעה, עדיף שזה יהיה כראוי.

אגב, הסמכות היחידה להגיד למעגל הקרוב של המשפחה שבנם/אחיהם וכו' החיל נהרג שייכת לצה"ל, ומיושמת ע"י קצין העיר.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....