שמחת תורה. לכאורה, על מה יש לשמוח? אפשר לענות: סיימנו את התורה, על זה יש לשמוח!
אבל מדוע שעל סיומה של התורה נשמח? על פניו, התורה לא מי יודע מה מקדמת אותנו בחיים (ח"ו, כמובן). כולה איסורים והיתרים, "כל דבר שאנו עושים צריך לבוא לפני כן במשקפיים של תורה", כמו שהיה אומר ר' אברום שפירא. כל החיים שלנו מתחייבים ביאור ע"פ התורה, כל החיים שלנו צריכים להתנהל באורח חיים כזה, של תורה. התורה מצווה אותנו על גבולות, על הגבלות, על דברים שלא עושים. התורה שוללת את החופש שלנו, כביכול, ומדכאת את הנפש ואת מאוויה. פרטי התורה הרבים גורמים לנפש להישחק.
הרב אבינר מסביר שכל האמור לעיל אינו אלא דמיון שווא.
אדם שהינו בעל חיבה לפיסיקה, יאהב את כל פרטי הפיסיקה, יאהב ללמוד אותה ואף להתקשות בה. ככל שהפיסיקה מקשה עליו הוא יותר אוהב אותה. כל התקשות, כל אי-הבנה, כל התאמצות מקורה באהבה עצומה לתחום הפיסיקה.
ולעומת זאת, אדם שאין לו חיבה לפיסיקה, יתענה מכל פרט, יסבול מכל שיעור.
כלומר, אם לאדם ישנה חיבה מסויימת לתחום מסויים בחיים, לא משנה מידת הקושי שישנו בתחום הזה – הוא יאהב אותו. ואילו לאדם שאין לו חיבה לאותו תחום, אף פרטים קטנים מייאשים ומדכאים אותו.
הרב אבינר מסביר שזו השמחה שלנו בשמחת תורה.
"ברוך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך נותן התורה!"
בכל איש מישראל טבועה החיבה לתורה. כל נפש יהודית משתוקקת לתורה.
זו שמחת תורה. כל יהודי בהיפגשו בתורה הוא שמח. בטח שהוא שמח, הרי טבועה בו, כאמור, החיבה לתורה, וכאשר אדם נפגש עם דבר שתואם לטבעו הוא שמח. ולכן כל פרט שכתוב בתורה, כל פסוק, כל פרק, כל חומש, מזרים לתוכו כוחות עצומים שגורמים לשמוח.
שנזכה לשמוח בשמחת התורה באמת, חג"ש. 
הד"ת לע"נ סבי זקני סעדיה בן רומיה הכ"מ.