תודה לה' כל בוקר שטוב לך!!

אם אתה יכול לשתף אותנו בהמלצות וטיפים.

אלף הכי חשוב לחשוב  תמיד איך אפשר לשמח את בן/בת הזוג.

זה הכי הכי חשוב,

ולא להיכנס לחשבונות כמו: אני הבאתי לה משו אז עכשיו התור שלה וכו'..

אפילו בדברים קטנים: לחלק כמה שיותר מחמאות.. לשלוח אסמסים אפילו כמה פעמים ביום.. וכו' 

(צריך להיזכר מה היה בתקופת האירוסין...)

חוץ מזה חשוב לדעתי גם לשאול את בת/בן הזוג מה משמח אותו כי לא תמיד יודעים..

למשל אחד הדברים שאשתי אמרה לי זה שמאוד משמח לקבל צ'ופרים, אפילו משו קטן כמו שוקולד עם פתק..

ובאמת בסוכות (כמעט) כל ערב שמתי לה משו על הכרית. (כי ישנתי בסוכה)..

אם למישו/משהי יש עוד טיפים - אשמח לשמוע!!

אשריכם. זה הכיוון. המשיכו כך,

הלוואי שיישאר כך לאורך זמן.

ורק מחשבה שעלתה לי-

אם טוב זה נהדר.

רק לזכור- לא להיבהל אם מגיע משבר או קושי. זה גם נהדר כי כמו שאדמין אמר- קושי הוא מקפצה אדירה לשלב הבא בזוגיות.

בינתיים טוב ונפלא ואני מעריכה את המאמצים שלך.

- לדבר על דברים זה מאוד מאוד חשוב (ראה ערך חתימה שלי)

- לתת צ'ופרים קטנים גם כשלא מחוייב המציאות אלא סתם ככה

- לתת מחמאות 

- לשים לב לדברים הקטנים 

יישר כח!

לפעמים אחרי הודעות קשות בפורום כבר לא נעים להגיד שאצלנו הכל בסדר.

שכולם יזכו לשמחה כמוך!!

חג שמח!

גם אנחנו ברוך ה' נשואים שנה +

ונולד לנו ילד מקסים מקסים מקסים.

וברוך ה' כמו שהגדרת הכל מושלם! (תודה אלוקים)

בעלי תמיד מנסה לשמח אותי בכל מיני הפתעות ועוזר במה שיכול.

איזה כיף שירשור כזה  

שנזכה כולנו להרבות בשלום בית ובילדים מדהימים ומתוקים...

חג שמח.

אני ממש לא חושב שזוגיות טובה נמדדת בזה שהצד השני 'נותן' לנו ומפנק אותנו, כמו שאנשים פה כתבו.

זוגיות אמיתית היא נתינה אינסופית משני הצדדים.

לא הייתי כותב שטוב לנו כי אשתי עושה הכל בבית,

אלא כי טוב לנו ביחד, למרות ועם הקשיים שבחיים.

רוב האנשים לא יספרו כמה הם נותנים בזוגיות מטעמי ענוה- ביישנות אז הם מציגים כמה הצד השני תורם ועוזר ומפנק. ברור שזה הדדי עם לשני הצדדים טוב...

ואנחנו נשואים באושר 11 שנים.

ב-3 השנים האחרונות ה'צד השני' לא נתן לי כלום ולא פינק אותי בכלום ואני חושב שדווקא בשנים האלו התחזקה האהבה שלי אליה.

אני חושב שמה שגורם לאהוב זה דווקא הנתינה ולא הקבלה. כאשר מישהו משקיע במשהו הוא אוהב אותו.

את הילדים שלנו אנחנו אוהבים גם כשהם קטנים ולא תורמים לבית כלום דווקא משום שאז אנחנו משקיעים בהם הכי הרבה.

ובהכרת טובה. מן הסתם אם היא היתה כותבת, היתה אומרת שבעלה הוא זה שמפנק אותה..

טוב מאד. שכל אחד ישבח את השני שנותן לו - ומן הסתם הוא דואג לשני לא פחות..

רואים שטוב להם ביחד - ואין כל צורך מיוחד "להזמין קשיים"...

אנחנו נשואים באושר כבר שלוש וחצי שנים, שמחים וטוב לנו מאוד יחד ו.. עוד אין לנו ילדים. ויש אנשים סביבנו שלא מבינים איך זה וחבל...

האמינו לי, שגם כשיש חוסר וקושי וכאב, תמיד תמיד אפשר למצוא ממה לחייך ולשמוח כי פשוט לא שווה לחיות שקועים בצער ועצבות.

זה דורש עבודה והשקעה אבל החיים הרבה יותר טובים ככה. תנסו את זה בבית

על האופטימיות למרות הקושי- זה נותן כח

רק לעודד, בנוסף על עידודכם המבורך העצמי - מכיר זוג שלא היו להם ילדים כמה שנים אחרי החתונה,

אח"כ - נולדו תאומים. לפני זמן מה - ילד עשירי..  ב"ה.

בעז"ה - בקרוב אצלכם.

וטוב שאתם רואים אור ואושר ביניכם.

בנוסף לערך העצמי של זה - גם מסד טוב לאח"כ..

ואני "מתה" על תגובות כאלה... בחיים!!! אל תגידו כזה דבר לזוג שמחכה לילדים. הדבר האחרון שמעודד (אם בכלל) זה סיפור כזה....

סליחה על התקיפות. אבל אם זה יחסוך ממישהו אחר תגובה כזו - לא אכפת לי...

דווקא פעם סיפרתי את זה למישהי שהתעכבה עם חתונה - והיא מאד שמחה..

אז כנראה עשיתי אנאלוגיה לא נכונה לסיפור שלכם.  לומדים גם מטעויות. אני שוב מתנצל [באמת קשה לנחש מה פוגע ומה מעודד.. מה נעשה...].

[וכמעט איחלתי כעת שתמורת הצער הזה תזכו - אבל אח"כ אמרתי, מי יודע, אולי אני שוב פוגע...  אז אני אאחל בשקט..]

שנה טובה!

זה באמת מטוב לב של האנשים, ויחד עם זה- זה לא נעים.

אנחנו רוצים לזכות, לא צריך להזכיר לנו את זה כל פעם מחדש, זה בסדר. זה קיים שם תמיד אבל לא צריך להבליט את הקושי שוב ושוב.

אפשר גם לדבר איתנו על דברים אחרים מלבד על הציפיה לילדים. 

נקודה למחשבה-

אני חושבת שהציפיה לילדים היא הרבה פעמים סממן חברתי ולאו דווקא אישי.

נניח שאני בהפסקה עכשיו של כמה שנים ואני לא רוצה כרגע ילדים.

בכל מקרה- כל הסביבה שלי רוצה בשבילי. ומאמינה שאני בטיפולי פוריות. ושקשה לי עם זה.

כולם רוצים ומצפים בשבילי שיהיו לי ילדים, מצפים ממני שאעשה את המאמץ הזה לילדים וחושבים שאני בכיוון. האמנם?

ואם אני לא רוצה או לא יכולה עוד? האם זה מחוייב המציאות שאלד עוד רק בגלל שכולם סביבי רוצים בשבילי?

והאם מחויב המציאות שיהיה לי קשה ורע בגלל שאין לי ילדים, או שכבר כמה שנים אני בהפסקה? לא בהכרח. יכול להיות שמאוד טוב לי. (כמו שט' אמרה)

בקרוב אצלכם- אני חושבת שכדאי לשמור אותו בפנים ולא להגיד אותו. נראה לי שבדרך כלל הוא יותר עושה רע מאשר טוב. (אני אישית חויתי אותו המון פעמים כפלישה למקום אישי שלי)

שמחה על מה שיש- בוודאי שתמיד טוב

השתתפות בצער אם משתפים אותך- תמיד טוב.

ואם האדם מאחל לעצמו בקרוב אצלי- אפשר להצטרף מכל הלב.

שהרי כאן - זה לא שסתם מישהו דיבר איתה דווקא על הנושא הזה, בפגישה מקרית, ו"אפשר לדבר איתנו גם על דברים אחרים"...  כאן מדובר שהנושא הזה עצמו, הועלה בצורה יזומה, וככאב וצער, ע"י הכותבת. אז טבעי שאם מישהו מביע צערו ברבים - אנשים איכפתיים, מלבד הבעת ערכה, יביאו "דוגמאות" מוחשיות כדי לעודד..   אם כי אפשר להבין שיש "קודים" שקשה לנחשם..

מן הסתם את יודעת, שלא פעם אנשים עם קושי זה או אחר, מתלוננים ש"בורחים" מהם, קל וחומר לא מדברים איתם על הענין הכואב...  בין השאר - זה נגרם מחששות מתגובות מעין אלה..

אבל מנסיוני בכמה עניינים, ראיתי שעפ"י רוב, אנשים מעדיפים שידברו איתם בשקיפות - אם כי כמובן ברגישות הראויה לא להיכנס היכן שלא שייך...

ולכן, אני מעדיף את הדרך הזאת, למרות ה"סיכון" שאקבל תגובה כמו קודמתך.. ואני מקבל את זה כפשוטו - ולהבא מן הסתם אדע בנושא הספציפי הזה, להיזהר יותר.

[עם זאת, למשל, ראוי היה יותר שתעיר ב"אישי", אע"פ שמטרתה היתה להזהיר גם אחרים שלא יעזו להגיד כך... שהרי דווקא אם אנשים רוצים שיתייחסו אליהם "נורמלי", הם צריכים לכאורה להבין שחלק מה"נורמלי" זה שאם אתה כותב שאתה בצער ממשהו מסוים, ושיותר טוב לא להיות "שקוע" בזה וכד' - אנשים יכולים להסיק שאתה מעונין בהשתתפות...  ומכל מקום, בוודאי איני דן את זה ואין אדם נתפס על צערו, מה גם שכוונתה לטובה]

לגבי הענין הכללי שכתבת על הציפיה לילדים, בוודאי שאם זה רק ה"ציפיה של הסביבה" - אדם אינו אמור להיות משועבד ל"ציפיה" כזו בענייניו האישיים (בלי להתייחס להיבט ההלכתי, שזה לא קשור לציפיה של הסביבה). ולא אמור להרגיש "מסכן" רק בגלל שאחרים חושבים שאולי יש לו בעיה כלשהי..

אבל באופן טבעי, ילדים זה משהו שרוצים, ואם יש קושי, אז טבעי שקשה איתו.  אבל אני חושב שאת מאד צודקת שלא חייבים להתמקד בצד של הקושי; וזה יפה מאד אם אדם מרגיש את הטוב הגדול שיש לו בחיים גם במצב הנוכחי. וכבר אמרתי שככלל, אם אדם מחזק את השמחה בטוב גם כשיש צד מסוים של חיסרון, ולא רק בנושא זה (למשל, ע"י התייחסות כמו שאמרת: "ואם הייתי בוחרת מרצון שכך יהיה בתקופה הזו") - אז אח"כ הטוב שהעצים אז משמש אותו לאח"כ (דווקא יש לי סיפור... אבל כעת אני כבר נזהר....)

והעובדה שקיבלתי תגובות מזדהות באישי מוכיחה שלא רק אני מרגישה ככה.

כשאדם במצב של חוסר מסויים שהוא גם כואב באופן יומיומי, באופן אוטומטי הוא נתון לרחמי האנשים שסביבו ולא משנה מה הוא משדר כלפי חוץ. ולכן, משפט כמו "אני מכיר מישהו שהיה במצב דומה ויצא מזה" הוא משפט מיותר לגמרי ולא מוסיף שום כח או חיוך או עידוד.

המצב אחר אם ביקשתי לשמוע כאלו דברים. 

לפני כמה ימים נאמר לי גם ש"תמיד זה ככה, ברגע שמרפים ומתחזקים בשמחה ההריון מפתיע ובא". וואלה.

אנצור את לשוני כי הפורום פה פתוח אבל בדרך כלל אני עונה בציניות איומה לתשובות "מעל הטבע" שכאלה.

אתה מוזמן לעבור על פורומים בנושא פוריות (לדוגמא) ולהבין למה היה חשוב לי לכתוב את ההערה שלי פה ולא באישי.

אין גבול לחוסר הטאקט ולמילים המיותרות שאנשים אומרים מטוב לב ודאגה בלי טיפת מחשבה שאולי זה לא במקום.

אני מאד מבין אותך (אגב, אני דווקא התכוונתי לומר שזה לגמרי "בתוך הטבע", לא מעליו..).

מה שרק הסברתי הוא, שבצד ההבנה אלייך - חשוב גם שתביני שממבט של אנשים פשוטים שאינם, לשמחתנו, בתוך העיסוק בנושא הזה, הרי שאם אשה כותבת באופן שכתבת, זה יכול להיראות להם ממש קרוב למה שכתבת: "המצב אחר אם ביקשתי לשמוע כאלו דברים"..

ואין לך מה "לא להסכים איתי", כי כבר אמרתי שלא שייך שאחלוק עלייך בזה. אם כך את מרגישה - אז כך את מרגישה. וכפי שכתבת - לא רק את. 

מה שכּן, גם לטובתך חשוב שתביני איך הדברים נראים "מהצד השני" (ובזה לא שייך שאת "לא תסכימי".. כי עובדה שכך ראיתי, ואני בד"כ משתדל לשים לב), כאשר כותבים על הנושא המצער הזה בפורום של סתם אנשים, ומדגישים (כלשונך. מעתיק: ) "פשוט לא שווה לחיות שקועים בצער ועצבות", אז כמעט אוטומאטית מישהו ינסה "לעודד" מתוך משהו קרוב שהוא מכיר..

ואגב, אני כלל לא הרגשתי לגבייך את מה שכתבת "נתון לרחמי האנשים שמסביב". בכלל לא כתבתי מתוך "רחמים"..  לא עלה בדעתי. דווקא מתוך הערכה והמשך של האוירה האופטימית שהודעתך שידרה.. 

[ולגבי ה"אישי" אני לא בטוח. אמנם אפשר להבין מה שכתבת על הרצון להעמיד על מקומם כל מיני "חסרי טאקט". אבל לא בטוח שנכון לשם כך "לתפוס טרמפ" על הודעה שאיננה "חסרת טאקט", אלא לכל היותר "לא קלעה נכון" למטרה שהוצבה בפניה ע"י השני... אבל כבר אמרתי, לא נורא. העיקר שלא תהיינה סיבות להודעות כאלה ולתגובות כאלה..]

שבניתי לי מפני פגיעה מאמירות כאלה ואחרות והמחשבה הראשונה שעלתה לי היתה "ואני מכירה כמה כאלו שלא הצליח להם"...

ועוד לא מצאתי מישהו שמחבב את האיחול "בקרוב אצלך/ם", לא רווקים ולא זוגות שמצפים

רק טוב.

למישהי ששאלה מה לעשות כאשר בחתונה של אחותה הצעירה כולם יגידו: "בקרוב אצלך"...,

שפשוט תענה "אמן" בפנים מאירות, ותמשיך הלאה - כך תהפוך את הצער לשמחה, ו..עוד כמה ברכות של יהודים.

העצה דווקא היתה טובה לה..

[האמת - חשבתי להוסיף את זה בהודעה הקודמת; רק חששתי מ"שטיפה" נוספת: איך אתה בכלל משוה?... אבל אחרי שאת הזכרת את הנושא הזה - כבר הרשיתי לעצמי...

הרבה נחת!]

תמיד מאוד שמחתי שאחלו לי "בקרוב אצלך" ובסוף זה עבד... 

נעים להיות הראשונה (: 

אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. 

בס"ד

מחזק ומרגש לקרוא את מה שכתבת.

פשוט זה דור ציני,ביגלל מיליון סיבות וזה עצוב.

מסכימה לגמרי עם  מה שכתבת,זו צריכה להיות הגישה

(כי את לא אוהבת חיבוקים...) ואיך קפצתי דווקא לפורום הזה?! לא יודעת....

אתה צודק לגמרי!!

כמה חשוב בחיים להתבונן ולראות- כמה החיים שלנו טובים, כמה קיבלנו מעל ומעבר לחלומות שלנו

וכמה חשוב בחיים ובזוגיות לומר לשני-

תודה!!!

כמה טוב לי שאנחנו ביחד!!

[כלומר: יכול להיות שכבר לא יהיה "אחרי שנה" למי שנשוי יותר. אבל השאר - יכול להתחיל גם אח"כ וגם אחרי שנראה שלא.. לא חייב להיות בדיוק עם אותם פרטים. למשל: יכול להיות שאחד כותב, אשתי לוקחת על עצמה את כל עבודות הבית; והשני כותב, אני לוקח עלי את כל מה שאפשר ואיזה כיף לתת לה את זה, ואיזו הכרת טובה...  התוצאה העיקרית היא בערך אותו דבר..]

בעלי ואני נשואים 4 שנים עם ילדה מקסימה

בעלי איש מדהים שלוקח על עצמו את רוב הדברים בבית

משתדלים להתחשב האחד בשניה

אנחנו שמחים בחלקנו ומאחלים לכולם חיים טובים (לרווקים - שימצאו את החצי השני ולנשואים - שימצאו את האיזון שמתאים להם בחיים המשותפים)

בשורות טובות, ישועות ונחמות.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?