שהתאברך, והוא סיפר לי על מסקנות של שיחה שלו עם אשתו- 

ובאמת, בנות מרגישות חלק מהשמחה גם אם כל החלק שלהם זה לעמוד ולהסתכל, והאמת היא שיש בזה משהו; תנסה פעם לעמוד בצד ולהסתכל, זה לא אותו דבר- אבל גם זה משהו.

אני התפללתי בישיבה שלי, וכמות הנשים שעמדו או ישבו במשך שעות (ממש!) והסתכלו, כנראה מאמתות את ההסבר הזה...

אני טועה?

לא נראלי שזה ממש עושה משהוא...

אם כבר אז שירקדו בעזרת נשים!

למה הן רק עומדות ומסתכלות?!

שנשים עומדות ומסתכלות עליכם רוקדים, ובדר"כ אני הולכת ולא נשארת להקפות...

אין מה לעשות שם... איפשר לרקוד כי רואים וזה.

אבל בהקפות השניות שכבר אפשר שירים וזה, עושים מחיצה וגם הבנות רוקדות..
 

מסתכלות על הבנים..

זה קשה לרקוד כל הזמן וזה ממש יפה לראות מלמעלה איך כולם רוקדים

חוץ מזה שזאת הדרך שלנו להיות הכי קרובות לספר התורה!

אני אישית משתדלת לרקוד כמה שיותר אבל חלק מהזמן גם מסתכלת על הבנים!

מסיבה כלשהיא, או שהיא מבוגרת, או שהיא לא יכולה לרקוד (מפאת המקום או משהו בסגנון)
אז עדיף להסתכל על הבנים מאשר ללכת הביתה נכון?

לפעמים הבנות לא רוקדות מסיבות שונות (כמו שאבודה! אמרה), ולפעמים סתם כי לא בא להן, אבל אז מה?

ואם זה מה שמשמח אותן?

(וחוץ מזה שזה לא תמיד כיף לרקוד בעזרת נשים קטנה ומצ'וקמקת, אבל בהקפוץ שניות דווקא כן )

אני לא מבין איפה השמחה כשאת יושבת, מדברת עם חברות שלך ומסתכלת על אנשים שקטנים ממך בשנתיים(זה לפחות המקרה שלי..) רוקדים?!

זה מה שמשמח אותנו! לראות את כל העוצמות, החיות, השמחה. לרקוד בעצמינו לא "עושה לנו את זה".

אל דאגה, אנחנו לא מחפשות בעלים, ולא מתעניינות בכם ספציפית יותר מחצי דקה, אלא מושפעות מהאווירה.

כמו שאתם מסוגלים לרקוד שעות, אנחנו מסוגלות להסתכל שעות. זה פשוט גורם לנו לאושר.

אותי לפחות זה משמח שייש הרבה אנשים רוקדים..זה משמח ..
וחוץ מזה ממש לא כל הזמן עומדים ומסתכלים עליכם...רוקדים גם..לא יודעת מה אצלכת אצלינו רוקדים ממש!!
ווץ מזה יש מלאא שמוצאות את החתנים שלהם ככה...-<ר>!

משו שהייה לי בערב שמחת תורה הגענו מאוחר לישיבה ולא היו הרבה בחורים שרקדו..
שאלתי מישהי תגידי הייה יותר בנים מקודם?
-ברור!
אז אמרתי לחברה שלי -אוי,חבל אזל המלאי..<צ>..
ופתאום מי ששאלתי אומרת לי -"אין מלאי ברמת גן כולם תפוסים" בשיא הרצינות..
מבין בשביל מה חלק! מהבנות מסתכלות עליכם?...
אני אמרתי בצחוק והיא ברצינות..
 

א. כי זה דורש- לפני 4 שנים בערך בשמחתורה, עמדתי עם שכנה והצצנו קצת על הבנים, שאלתי אותה כולי צוחקת אם היא מכירה את הבדיחה שהבנים בוחרים בטו' באב והבנות בשמחתורה?' היא צחקה ואז קרצתי לה, הצבעתי על אח שלי שרקד  ואמרתי לה 'את רואה את ההוא שם- מוצא חן בעיני'
שעות אח"כ צחקנו..

ב. אני דווקא מסוג הבנות שממש לא מסתכלות, אז יהיה קשה להסביר את הצד שלהן, אבל ניסיתי להכנס לראש שלהן והיו דברים שהתחברו לי-

אין אצלינו את הספר תורה, אצל הבנים כולם רוקדים - זקנים,אנשים, ילדים וטף,
אצל הנשים בד"כ צריך להוריד מהריקודים את האלו שבהריון, אחרי לידה, עם ילדים וכ'ו, ואין ספר תורה.
אז יותר קשה לקום ולזרום- מי נשאר הנערות, הבנות שלא קטנות מדי...בקיצור, פחות פניות לרקוד, פחות כח ופחות אנשים..
 

ג. אז מה, מה גורם לנו להתרוממות ולשמחה בלהסתכל?
תדמיין את אותם נשים/נערות לא מסתכלות, יושבות בבית מחכות שתסתיים התפילה. זה שונה לגמרי אם יושבים בבית ומחכים או בין אם מסתכלים על הבנים ורואים את השמחה ומתחברים אליה -דרך העינים! (וכמובן, אנ לא שוללת את האפשרות של ריקודים, אפילו תומכת נלהבת!)
 

בקיצור, מבינה את שני הצדדים. לגמרי. וכמו שאמרתי- נוהגת גם לא להסתכל. והכי חשוב, לדון לכף זכות - לזכור שאנחנו לא יודעים מה עובר לאנשים בראש, ומה המשמעות של כל דבר בשבילהם.

זה לא מעניין אותנו, לא איכפת לנו שאתם רוקדים איום ונורא (לפחות אצלנו). ממש לא!

אבל אין לנו איפה לרקוד. אין לנו. פשוט אין. חוץ מזה, שעקב העובדה שאין לנו איפה לרקוד כולם עומדות ומדברות...

תאמינו לי, אתם לא כאלה חשובים שנרצה לעמוד ולהביט על הכיפות שלכם שהתלכלכו במרק מהארוחה הקודמת. לא, זה ממש לא מעניין אותנו. אני בטוחה שזה מפתיע וקשה לעיכול בהתחלה,  אבל כן. לא אכפת לנו!

זו באמת בעיה שאף אחד לא חושב שצריך לדאוג גם לבנות למקום לרקוד.

בזה, אני ממש מסכימה איתך.

חוץ מזה, שכן, כשיש לך את הבמה להקיף, ואת ספרי התורה לרקוד איתם, הרבהיותר קל לרקוד...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות