אני לא מבין משהו: אם התפילה נועדה כדי שאני אקבל את מה שאני רוצה, ולד' יש את מה שאני רוצה – מדוע שלא אקבל את הדבר הזה ישירות? למה אני צריך להתפלל בשביל זה? לכאורה, אם יש לך, רבש"ע, את מה שאני צריך – תביא לי אותו וזהו! למה אני צריך להתפלל בשביל זה, הרי בסוף תתן לי את זה? מה, רבש"ע צריך את התפילות שלי?
בפרשה (בראשית) אנחנו קוראים שעונשו של הנחש הוא ש"עפר תאכל כל ימי חייך" (ג, יד). כלומר, פרנסתו תמיד מצויה לו.
יש רעיון נפלא על זה מהרב עמיטל זצ"ל ('והארץ נתן לבני אדם', עמ' 90).
הרב מצטט את היהודי הקדוש מפשיסחא (ר' יצחק יעקב רבינוביץ' זצ"ל), שתמה על הפסוק לעיל, שהרי כביכול אין זה עונש. פרנסתו של הנחש מצויה לו תמיד, איזה עונש יש כאן?
היהודי הק' ענה, שהעונש הוא עצם העובדה שהוא לא נזקק יותר לקב"ה.
הרב עמיטל מספר שפעם אחת סיפר לו מנהל בית אבות ממיאמי שבארה"ב, שישנם שלושה סוגי בנים לאותם אבות. צריך להקדים, שארה"ב איננה כמו ישראל – יש שם אנשים שקרובי משפחתם גרים מאוד רחוק מהם, ולכן אין באפשרותם לבקר אותם באופן תדיר. יש את הסוג הראשון, שמשגר כל חודש צ'ק לתשלום למשרד בית האבות בתוספת מכתב קצר ע"מ להעביר לאב. הסוג השני הוא אלה ששולחים את הצ'ק למשרד, ומקוצר זמן לא יכולים לכתוב מכתב קצר, אולם עצם השליחה דווקא למשרד מעידה שאכפת להם מההורים שלהם. הסוג השלישי הוא הבנים שיש להם הוראת קבע לבית האבות. הם לא צריכים אפילו לשלוח את התשלום לבית האבות, התשלום נשלח לבד. להם לא אכפת בכלל מההורים שלהם.
הקללה של הנחש היא שיש לו 'הוראת קבע' מד'. ד' לא שומע את התפילות שלו, כי אין לו תפילות. הוא לא צריך להתפלל. יש לו הכל.
ולעומת זאת, לנו אין הכל. חסרים לנו כל מיני דברים, ואנחנו מתפללים לד' שישלח לנו אותם. אבל למה שלא נהיה פשוט כמו הנחש, שד' שולח לו הכל 'על אוטומט'? כי ד' רוצה שנהיה בקשר תמידי איתו. ד' משתמש בתפילה כמכשיר קשר איתנו, הוא רוצה שתמיד ניפגש איתו. ע"י התפילה על הדברים החסרים לנו, אנו נמצאים בקשר איתנו, וזה שרבש"ע לא מביא לנו מלכתחילה את הדברים שחסרים לנו, מעיד על כמה אכפת לו מאיתנו, על כמה הוא רוצה שנהיה איתו בקשר.
ובעז"ה, כשם שהתחלנו תורה חדשה, כך נזכה ונתחיל עוד המון תורות חדשות. שב"ש. 
הד"ת לע"נ סבי זקני סעדיה בן רומיה הכ"מ.