בפרשה (נח) נקרא את הפסוק: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בראשית ט, ג).
אחרי המבול על כתפיו של נח מוטלת המשימה ליצור עולם חדש, עולם ללא שחיתות וללא החטאים שהיו בדורו.
דווקא אז רבש"ע מתיר לאנושות לאכול בשר.
עד אז, שררה הרמוניה מופלאה בין האדם לבין שאר בעלי החיים. ואז, בבת אחת, ההרמוניה נשברה, ומתח התחיל להיות בין האדם לבין החיה.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאשר נח צריך ליצור עולם יותר טוב, הותרה החיה לאכול? הרי התוצאה עלולה להיות הפוכה למשימה של נח.
כאשר העולם היה צמחוני, שררה אחווה בין האדם לבין החיה, ולכן הוא הרגיש בנוח בנוכחות החיה והזדהה עמה.
כאן התקלה.
פה נוצר טשטוש בגבולות המפרידים בין החיה לבין האדם.
משום שלא היה מה שיחצוץ בין השניים, האדם נהיה כמו החיה. הוא נטש את המוסר ואת הצדק, ופעל ע"פ אינסטינקטים. במקום ששכלו ישלוט על גופו, נעשה ההיפך.
צריכה להיות מחיצה ברורה, ואף איבה, בין החיה לבין הבהמה, על מנת שהאדם לא יהיה כמו החיה, אלא ינהג ע"פ השכל והמוסר האנושיים, ולא ישוב על חטאי דור המבול הבהמי.
שנזכה, שב"ש. 
לע"נ סעדיה בן רומיה הכ"מ.