שלום לכם
רובכם/ן ודאי מכירים אותי בתור עירוניסט גאה
אבל רק חלקכם הקטן יודע שאני הייתי גם נממנמנממממ
כן אותו אחד שכתב והשמיץ רבות את הפורום ואת האנשים שכאן
אותו אחד שביום שלישי האחרון נכנס לחדר ראשי והתחיל להפיץ פרטים אישים
על אנשים אותו אחד שהפחיד בו הרבה אנשים שתהו מאיפה יש לי פרטים עליהם/ן...

עכשיו אתם/ן בוודאי טועים מה גרם לי לחפש את עצמי ולמה אני כותב לכם את זה...?
אז ככה ביום רביעי פתאום התברר לי במלוא העוצמה את מה שעשית ואת ההשלכות שיש לכך
פתאום התחוור לי שאני ילד שעוד מעט בן  19 נהגתי כמו ילד קטן אני שכל הזמן אוצר לאנשים להתבגר ששונא אנשים שמתנהגיםפ כמו קטנים עשיתי את זה בעצמי וזה שבר אותי הייתי כל כך מיואש מעצמי הרגשתי שאין לי שום סיכוי שאין לי שום תקוה שכל דבר שאני נוגע בו אני רק הורס וגורם נזק את בשביל מה לנסות??? אם בכל מקרה אין לי סיכוי בשביל מה להתאמץ???

ופתאום צפו ועלו לנגד עיני דברים שקרתי בספר מדהים שקיבלתי מחבר שנקרא "פיסת חיים":
ובדיוק ככה זה היה גם אצלי. מישהו מלמעלה החליט שאני כבר מסוגל ליותר- וזרק
אותי למים. אבל אני לא רציתי לשחות, לא האמנתי שאני מסוגל, ונשארתי ליד
המעקה, אחזתי בו חזק,מדי פעם גם ניסיתי לצאת מהמים. אבל הוא לא נתן לי, הוא
לא ויתר, והיה קשה, אין לי שום ספק- אבל היום אני יודע לשחות, וזו הרגשה נהדרת.

והמשברים עדיין לא נגמרו, הוא עדיין ממשיך להעלות לי מידי פעם את הרמה, ובדיוק
מתי שצריך. ולמדתי לאהוב את זה, למדתי לאהוב את המשברים, כן, גם תוך כדי.
ואני אפילו מחכה להם,כן כן, מחכה, וכשאני מרגיש יותר מדי זמן שטוב לי אני קצת
חושש, חושש שאולי זהו, שאולי נגמר, שאולי הגעתי לחלק המשעממם של החיים,
ניצחתי ברמה הכי גבוהה ולמשחק אין יותר טעם, ואז אני מרים עיינים למעלה,
ומבקש, כן, מבקש, משבר, והוא, כל כך טוב, כל כך אוהב,- נותן, וביד רחבה, מיד,
וככה אנחנו מתקדמים, ככה אנחנו מתקדמים ביחד.

מחייך עדיין זוכר את הפעם הקודמת שביקשתי.

זוכר את התואנה שהייתה לנו? לא הרבה הרסתי לך. פנס ימיני וקצת פחחחות. אה, וגם
נזילה קטנה ברדיאטור. לא יודע למה, אבל יחד עם הפנס הזה גם אני נשברתי,
התרסקתי לחלוטין. שבוע שלם הייתי מרוטש לגמרי, לא יצאתי מהבית, בקושי
מהמיטה. אבל בסוף, שיצאתי, יצאתי בן אדם חדש, בן אדם הרבה יותר טוב,
השארתי במוסך, יחד עם אלף חמש מאות לפני מע"מ, גן המון מהגאווה שלי, מהאגו,
מהתפיסות הישנות שלי, גם מהעצלנות.

וכל כך אהבתי אותו.

ואז גן נזכרתי, נזכרתי שרק שבועיים לפני ביקשתי משבר, ועכשיו נזכרתי להגיד
לו 'תודה'.

והבנתי, הבנתי שה' לא נתן לי לברוח מעצמי שה' רצה שאני אפגש עם מי שאני באמת
גם אם זה קשה וגם אם זה כואב שהבין שאני לא מלאך ולא בלוק אני בן אדם. עם נפילות עם קשיים ועם משברים ואפילו נפילות. אבל בדיוק בגלל זה החיים שלי טובים לאין ערוך לאלו של המלאך דווקא בגלל שאני לא מושלם ולעולם לא אהיה כזה כל השג הוא אמיתי והוא באמת שלי.

ואז חשבתי על כל הפעמים שכבר עזבתי את הפורום פעם בגלל שהרגשתי שיש פה יותר מידי דיכאון ופעם בגלל האנשים תמיד האשמתי מישהו אחר מעולם לא הסתכלתי לעצמי בעיינים לא העזתי ולא רציתי להודות בכך שהאשם הוא בי  בהסתכלות שלי על הפורום/על האנשים שפה/על עצמי היה לי נוח הרבה יותר להאשים את הפורום אבל גם אז גם שעזבתי משהו תמיד המשיך לרדוף אותי ולא נתן לי מנוחה, ואז הבנתי  שזה תלוי רק בי...!!!

ועכשיו אני כן אמיתי יותר שלם יותר בלי שקרים ובלי מסכות יודע שיש סיכוי שאני גם אקלקל שיש סיכוי שאני אפגע ואפגע באנשים ואפילו שיש סיכוי שאני אעזוב שוב את הפורום אבל אני מאמין אני בא ואני יכול לתקן ןאני מאמין בעצמי מאמין בכוחות שלי ונותן לעצמי עוד צ'אנס
ואני  מקוה שגם אתם/ן תתנו לי...

נ.ב כל מי ששלח/ה לי משהו לאחד הניקים ולא עניתי לו/ה מוזמן/ת לשלוח שוב שמחה
כח מי שרוצה להעיר/להאיר/לכעוס/לשמוח/לפרגן/להוציא עצבים/ מוזמן בשמחה לאישי
באהבה ובהערכה רבה
אמיר ורשואר

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען