אולי פשוט לשבת במקום שקט, לחשוב בבהירות על המצב- על כל מגרעותיו.

לא לפחד מזה. מותר שיכאב.

אחר כך לנסות לחשוב בכל אופן מה כן יש לנו בידיים, בטוח יש משהו טוב. יש לך רגליים? ידיים? אתה יהודי? דתי? מודע לעצמך? אתה אתה!

תשמח איכשהו. תמצא במה להאחז. תחשוב באופן מעשי מה ניתן לשפר את המציאות.

רק גורם לכאב לגדול. הכאב נמצא ברקע וזה יעביר אותו למרכז ובזה אני לא מאמין שאני אעמוד. לחשוב על מה שכן יש לי - אני מאמין שאני כבר יודע מה יש לי. תודה בכ"ז
 

זה אפילו טוב!
לאנשים יש נטייה שאם יש כאב אז צריך להדחיק אותו לפינה וזה ממש לא נכון ואל בריא, צריך לדעת שזה בסדר שכואב! (יש בעיה עם הכאב כשהוא הופך למרכז החיים ותמיד נמצא בכל מקום) מי שכואב לו לפעמים הוא בנאדם חי.

אולי. מי שכואב לו תמיד - הוא בן אדם סובל ולא חי. וזה המצב.

בס"ד

מוכר מאוד-שאתה כבר אפילו לא יודע ממה הכאב נובע,ואתה לא יודע למי ללכת-למי לפנות,מה לעשות!!ואררר!!יש כל כך הרבה אפשרויות אבל פשוט לא!אני חושבת שתעשה דבר כזה-תעשה עם עצמך באמת ובתמים מה הדבר הזה שגורם לך לכאב ואיך אתה יכול לפתור אותו-כי בטוח אתה יודע,אתה פשוט מתעלם מזה-אח"כ..פשוט תעשה ה-כ-ל כדי לשכוח מהכאב הזה-אחרי שניסית לפתור אותו-תשמח את עצמך בכל מיני דברים..שירגיעו את עצמך טיפה...מקווה שעזרתי-ואני תמיד פה ובאישי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....