בפרשה (וירא) אנחנו קוראים על החרבת העיר סדום.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "האומר שלי שלי ושלך שלך - הרי זו מידת סדום".
לכאורה, לכל אדם יש מה שמגיע לו מהשמיים ומה שהוא עמל בעבורו - מדוע שאני אתן לו עוד? מה רע במידה הזו?
התפיסה הזו היא תפיסה קפיטליסטית. מה שיש לי - שלי, ולא שלך. מה שיש לך - שלך, ולא שלי. שוק חופשי. התורה מתנגדת אליה.
התורה טוענת שאמנם מבחינה חוקית לכל אדם יש מה שמגיע לו, אולם הצדק איננו רק החוק הזה. הצדק הוא גם מה שאנחנו עושים לפנים משורת הדין. הממשל, ע"פ התורה, צריך להיות מדינת רווחה שדואגת לכולם די מחסורם. אמנם יש לכל אדם את רכושו הפרטי, אבל ישנם כאלה שרכושם הפרטי לא מספיק להם, ולהם יש לסייע.
אנשי סדום התכחשו לכך. הם רצו שלכולם יהיה רק את מה שיש להם, בלי שום צדקה ובלי שום נתינה. ולא זו בלבד, אלא שהם גם מנעו ממי שהיה אחרת מהם, מי שרצה לתת לאחר, לתת.
לתפיסה כזו אין זכות קיום. לאנשים עם לב אבן - אין סיבה לחיות.
שנזכה, ושב"ש! 
הד"ת לע"נ סעדיה בן רומיה הכ"מ.
