רעייתי יצאה יום אחד לעיסוקיה ואני נשארתי בבית, צופה, משגיח ואחראי על בתי בת השלוש.
ישבנו בסלון, אני מחובר למחשב הנייד שלי ונועה הקטנה משתעשעת בסט חדש של ספלי תה קטנים מפלסטיק
שקיבלה כמתנה לבית הבובות שלה. ידעתי שזה אחד מהצעצועים החביבים עליה ושמחתי שהיא עסוקה בעצמה, בסט התה ובבובותיה.
הודעות האי-מייל המשיכו לזרום לתיבת הדואר שלי ללא התחשבות שאני כבר בבית ותבעו את תשומת לבי.
"אבא!" שמעתי את קולה המתוק של נועה לידי. "אולי אתה רוצה ללגום מהתה שהכנתי לך?"
הרמתי את עיני מהמייל שהייתי שקוע בו וראיתי את נועה מגישה לי את אחד הספלונים של הבובות והוא מלא במים.
"איזו מתוקה שאת חושבת עלי." אמרתי לה, ליטפתי את שערה ולגמתי מהמים מלוא הפה. "איזה תה נהדר! אולי תמזגי לי עוד?"
נהנה מכך שאני 'מנפנף' אותה לעוד כמה דקות, חזרתי למיילים, קורא ומגיב מיד, מעביר הלאה הנחיות.
אחרי עוד כמה דקות, ואולי יותר, נועה שבה אלי עם ספל מים נוסף. לגמתי שוב, והיא הלכה שוב, ושוב חזרה, נהנית כנראה מהמחמאות שהרעפתי עליה ועל התה הטעים שהיא מכינה לי.
כשרעייתי שבה מסידוריה היא העיפה מבט מסביב ושאלה בדאגה היכן נועה.
הרמתי את ראשי מהמחשב בשביעות רצון עצמית ואמרתי לה: "חכי, חכי שניה. את מוכרחה לראות את נועה מגישה לי תה. איזו מתוקה הילדה הזו שלנו!"
רעייתי נשענה על הקיר, ממתינה בחיוך לגברת הקטנה, והנה נועה אכן פוסעת לסלון, מהלכת בזהירות שלא תישפך אף טיפה מה"תה" שלה.
היא הגישה לי את הספלון, כמו בכל הפעמים הקודמות, והביטה בי בהנאה של ילדים כשלגמתי מהמים עד תומם בצקצוקי לשון שגרמו לה לחייך אלי חיוך רחב ומתוק.
"ראיתְ?" זרקתי לאשתי, גאה בכישורי האבהות שלי ובקשר המתהדק שלי עם בתי.
ורעייתי, בחיוך שאפילו לא טרחה להסתירו, אמרה לי: "אתה שוב שקוע במחשב שלך. מילא כשאתה אתי, אבל כשאתה לבד עם נועה?
אם לא היית כל כך עסוק בעניינך בוודאי הייתה עולה בך המחשבה שהמקום היחידי אליו יכולה נועה בת השלוש להגיע כדי להשיג מים הוא מתוך האסלה!
הסיפור הזה כמעין צלצול מעורר, בעקר לכל אלה מאתנו שראשם טמון ללא הרף באיי-פון, באיי-פד ובמחשב
ויזכיר לנו להקדיש תשומת לב ולהיות קשובים לחוויות של האחר – יהיה זה חבר, או עובד, או בן זוג, או הילד שלנו. (שאפו וקרדיט לסופר יוסי הופמן)
