כמה זמן לא עשיתי מלחמת כריות...

כשעוד הייתי בישיבה היינו עושים קצת.. זה היה כוווואב...

בס"ד

מכירים את הבדיחה על זה שאיש אחד חולם שהוא אוכל מרשמלו ענק ובבוקר הוא קם ומגלה שנעלמה לו הכרית?!

אז לילה אחד חלמתי על הבדיחה, חקרתי אותה, ונתחתי אותה (אני ממש זוכרת שנתחתי אותה...) ואמרתי לעצמי שזה בדיחה דבילית, כי מה... מי אוכל ת'כרית, ועוד בלי להרגיש שזאת כרית?! (הייתי אז כיתה ח' או משהו...)

בבוקר אני קמה- ואין כרית.

חיפשתי, חיפשתי, וחיפשתי. מתחת למיטה, מעל, מתחת לשמיכה, בקצה המיטה, עברתי בין החדרים של אחים שלי לראות אולי מישהו גנב לי אותה באמצע הלילה. נאדה. אין כרית.

הרגשתי לא נעים, ובאמת כאבה לי הבטן... אמרתי אולי... יכול להיות- שאכלתי את הכרית באמצע החלום?!

שבוע עבר- ואין כרית. כבר התחלתי להאמין לשטויות של עצמי.

עד שאחרי איזה שבועיים פתחתי במקרה את ארון הספרים שלי להוציא ספר- ומה נופלת לי משם- הכרית האבודה.

אל תשאלו אותי איך היא הגיעה לשם- כי אין לי מושג ישנתי.

כמו שהיתי קטן כל לילה היתי נרדם עם הראש על הכרית ובבוקר אני קם עם הרגליים על הכרית

או שחם לי בלילהואנינ מוריד את החולצה ובבוקר אני מתעורר ולא מבין למה אין לי חולצה....

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....