חברה יקרה!
הלוואי שהיה לי אומץ להגיד לך את זה, ואין לי..
אני מעריכה אותך מאוד, ומאז שאני מכירה אותך באמת שעזרת לי בלי סוף..ותודה על הכל..
אבל, לאט לאט, אני מרגישה שהקשר שלנו זה רק עזרה, תמיכה וייעוץ. ורק לצד אחד. שפתאום הפכת להיות הפסיכולוגית/המדריכה/המורה שלי. ויועצת טובה מאוד, אבל...זה עדיין לי נראה לי רק המטרה של חברה, ומציק שזה ככה. ומבאס. שסתם לשאול מה קורה, או לדבר ולצחוק, לא יקרה. אפילו אם אני רואה אותך עצובה, אני לא ארגיש קשורה לעצור ולשאול מה שלומך, ומה קרה, וזה הזוי..
וכשזה ככה(וכן,לדעתי זה קשור אחד לשני..) הקשר הופך להיות גם תלותי.וזה עוד יותר גרוע..
הלוואי שתביני..
~סופריקה~







