(קצת ארוך אבל שווה....)
הוא היה אומנם רק בן שש, אבל הדחף לחקור, לבדוק, להתנסות באותם הדברים שאין בהם טוב, היה חזק ממנו. שאב אותו לתוכו; ובפנים אין דרך חזרה. יש רק זיכרונות עמומים אודות שליטה עצמית והחלטיות. כאלו שצפים מידי פעם על-פני-השטח, כאשר הדבר הזה משחרר אותך קצת, לפני הלפיתה הסופית. זו שחונקת ומותירה אחריה צלקת, צורבת.
וכשהוא הוא היה ילד, הוא הרבה לצלק את עצמו. התמימות לא אפשרה לו לדעת אם הדבר טוב או לא, אבל הדחף הפנימי הזה, הרעב לאדרנלין שלפני הכאב הלא-קיים, היה כל-כך חזק, והוא פשוט עשה את זה, פעם אחר פעם אחר פעם.
בהתחלה היה רק קופץ במדרגות.
תחילה קופץ מגובה מדרגה, אחר-כך משתיים, שלוש. לבסוף היה קופץ מראש גרם המדרגות עד לרצפה. והקפיצה הזו, לא הייתה מוצלחת במיוחד. הוא היה מוצא עצמו כמה שניות באוויר, מנפנף בידיו כאילו היו לכנפיים, ולבסוף נחבט במדרגה ומתגלגל כל הדרך אל הרצפה.
כאשר אימו הייתה שואלת אותו מהיכן הכתם הכחול, החבלה, זו שעל היד, במצח, בצד הראש – הוא אמר לה שהם שיחקו בלתת מכות. היא לא ידעה עד כמה זה נפוץ או סביר, הוא היה בן יחיד, אז היא הבליגה. היא נתנה לו קרח, נשקה לו על המצח, שיהיה לך יום טוב.
וכך הוא המשיך. אחר שמיצה את ההרפתקה הזו, עבר לאחרת. יותר מסוכנת, יותר מאתגרת. כזו בה הסימנים הכחולים מתחלפים בפצעים פתוחים, אדומים, בוערים. כאלו שאין עליהם תירוץ; והיא כבר לא שאלה אותו כלום. היא הרימה ידיים.
היא פשוט ישבה בבית, כל אחר הצהריים, מחכה שיחזור.
מקווה שיחזור.
מצפה.
ולסוף הוא הגיע, בערב, כאשר הצרצרים מצאו את השעה לפצוח בשיר, כמו המתין לקבלת הפנים. והיא כבר לא הייתה במעמד של לשאול או להעביר ביקורת – הוא היה כבר בן עשרים. וכך עברו הימים, שבועות, חודשים. כל יום, כל ערב, אותו סיפור. עוד פצע פתוח, עוד צלקת, כתם שחור.
'הוא קופץ מעל בניינים, אני יודעת, דיברו על זה בחדשות,' נכון. זה מה שהוא עושה. ולמען האמת, הוא גם לא ממש מוצלח בזה, הוא נפל יותר מפעם אחת. פעם על הגב, פעם על הרגליים, מקומה תשיעית, ממש בגובה השמים. והוא נשאר שלם, זה אפילו לא כאב. זה מה שהיה דפוק אצלו, זה פשוט לא כאב.
ובכל פעם הוא לקח את זה צעד קדימה.
בהתחלה הוא באמת ניסה לקפוץ בין ראשי הבניינים, עכשיו כבר קפץ כדי ליפול. ולא משנה כמה חזקה הייתה הנפילה, לא משנה מאיזה גובה - הוא פשוט לא הרגיש, או שאולי הכאב חלף עם הרוח.
והוא תמיד חשב, תמיד שאל את עצמו – איך זה מרגיש שכואב. איך זה מרגיש כשאתה רוצה לצרוח ולא יכול, כי הכאב משתק. הוא באמת רצה לדעת, הוא רצה להבין. אבל יותר מאלו הוא רצה להרגיש. נמאס לו כבר מהתיאוריה ומכל המסתורין בשקל; הוא רצה פעם אחת להרגיש את המציאות, בועטת. אפילו ישר אצלו בבטן, לא בכאילו, לא במשחק. חי, אמיתי, עכשיו.
אז הוא המשיך לקפוץ, המשיך ליפול, נחבט, וקם שוב. יש כאלו שיגדירו את זה בתור הרס עצמי, יש כאלו שיגדירו את זה בתור שיגעון. אבל זו הייתה המציאות.
ואז, באחד הערבים, הוא עמד על ראש גורד שחקים. מביט אל התהום, אל הכביש הסואן, אל האורות המתחלפים. הרוח הכתה בפניו השזופות, מותירה אחריה שובל של צלילים.
הוא פרש את ידיו לצדדים והעביר את המשקל לפנים, כמו חייל דומינו הוא נפל. שברירי.
והינה הוא באוויר. הרוח מלטפת את גופו הדקיק. המחשבות רצות, מתעופפות, כמו עלים שיבשו -
הוא רוצה לעצור. הוא מתחרט; הוא עומד ליפול על מוט ברזל. והוא שומע את האנשים צווחים, זה מהדהד לו בראש. הוא רוצה לצרוח גם אבל זה כבר הסוף.
המוט פגע בו ישר בבית החזה, בתוך הלב, וזה נגמר. בלי כאב, בלי סבל, מוות. עכשיו.
נכון, יש כאלו אנשים נדירים שלא חשים בדבר, שכל פגע יכול להתרפא אצלם בפחות מדקה. אבל כשזה מגיע ללב, זה לא עוד סתם פצע פתוח. זה יכול להרוג אותך בדקה, אפילו אם אתה לא נותן לזה את הכוח השב העבר
