נכון, אני אולי ילדה קטנה, אבל כואב לי.
מפחיד לי....

נרצחים, רקטות, קסאמים, פגועים, עזה, אשקלון, ועוד ועוד ערים שאין לי מושג אפילו איך לאיית אותם...

אנחנו יושבות פה בכיתה, והמחשבות שלי רצות איפושהו...
מושגים שלא הכרתי.

אנחנו יושבות ואומרות תהילים, וכמה מהחברות שלי זורקות שמות של פצועים לאוויר,ואני בין המחשבות...

רבונו של עולם!
אני תוהה לעצמי,
עמי צריכים לכפר על משו- ולכן אחים שלנו איפה שהוא שם..נלחמים!
אנשים נפצעים, חברים נהרגים,
ואנחנו פה ואתה איתנו.

הקב"ה,
לא נמאס לך לראות את הדמעות שלנו?
לקבל את הצעקות....
אל תתרגל לזה, בבקשה!!!

ואולי זה עונש על הפינוי,
ואולי זה כי אנחנו ניראים כמו שאנחנו ניראים-
אבל אנחנו הילדים שלך-
ועמי על אף שחטא-ישראל הוא!!

אז אבא ייקר שלנו, בבקשה...

תשמור עלינו חזק, אל תאבד אותנו, אל תיתן לנו ללכת...

ממשיכים להאמין, ולקוות...

הילדים שלך..

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען