היא בהתה בתקרה הלבנה. ופלטה אוויר בזהירות מבין שפתיה.

היא  ניסתה לראות כמה הדימום קשה, ולא הצליחה.. רק הרגישה את הנוזל החם יוצא מתוך גופה וידעה שזה לא חמור כל כך , אבל דם זה דם. והיא רצתה לקבל טיפול.

אפילו בעצמה תטפל, עדיף לה. אז היא צעקה, אבל הדלת הכבדה שסגרה את החדר הצר לא נפתחה.

אז היא ניסתה לאמוד את מצבה..לא פשוט בכלל.

"איך הגעתי למצב הזה??" היא מלמלה לעצמה, מתושתשת. חשבה על החברות והמשפחה.. האם מישהו מהם מעלה בדעתו שהיא נמצאת בחדר מבודד ואטום, קשורה בידיה וברגליה למיטת ברזל חורקת ונתונה לחסדיהם של כמה אנשים זועפים ועצבניים..?

לא, לא סביר שיאמינו לה..

היא ניסתה שוב לנשום לאט, עמוק.. היא צעקה שוב שהיא זקוקה לטיפול רפואי, שהם לא יכולים ככה לתת לה לדמם.

אף אחד לא בא. צעקו לה מרחוק שתשתוק או שישתיקו אותה...היא בחרה לשתוק....

נזכרה איך גררו אותה לפה בכח, והיא נכנעה לבסוף..

מניחה להם לחבר אותה בכח אל המיטה הקשה עם הסדינים הלבנים המסריחים.. ריח של שתן וזיעה עמד באוויר.

ניסתה לספר לעצמה סיפורים על מה שקורה בעולם הרגיל בחוץ, השפוי..שבו אנשים חופשיים..במקום בו היא רגילה להיות.

ועכשיו? היא כלואה.

חשבה על המון דברים, מנסה להסיח את דעתה..

אבל המחשבות חדרו למוחה..

"מה בכלל נתנו לי לבלוע?" היא תהתה.. נותנת לעצמה  להתמכר לתחושה השאננה והמטשטשת.. והצטמררה.

הרי היא לא יכולה להתנגד להשפעת הסמים שהכריחו אותה לבלוע.. ובכל זאת, כעסה על עצמה שוויתרה ככה.

"הייתי צריכה להתנגד יותר! לנסות לברוח!" הוכיחה את עצמה. "לא הייתי צריכה  לבלוע את הגלולות הבלתי מזוהות האלה.. הייתי צריכה להתנגד"..

אבל היא ידעה טוב מאוד, מפני שהבהירו לה, שאם תתנגד, יתנו חומר יותר חזק בצורה הרבה פחות נעימה.. אז היא ויתרה. החליטה שאם יראו שהיא משתפת פעולה, אולי יבינו שבעצם אפשר לשחרר אותה.

הדם המשיך לנזול מגופה. הוא היה חם, אבל לה היה קר. היא מתחה את צווארה  בנסיון לראות את גופה הרפוי. היא ראתה את קצהו של כתם הדם הממשיך ונפרש על הסדינים..

נזכרה במצמרמורת איך הכריחו אותה להתפשט לפני כולם, הביטו בה ישירות ואמדו אותה. ואז, לאחר  מבטים ממושכים, התירו לה להתלבש בפיג'מה שהייתה גדולה עליה בארבע מידות..

המחשבה על כך גרמה לה לרעוד.. היא  פחדה. "מה יקרה לי?" רצתה לצעוק. אבל שתקה.

היא הייתה גאה בעצמה שהיא יודעת להתגבר ולא להתגרד. זה עזר לה מאוד, כעת, כשידיה היו קשורות בחוזקה אל המיטה.

כשניסתה להזיז אותן מעט ולשנות תנוחה, המיטה חרקה. היא התכווצה בבהלה.. "כמה אנשים כבר ניסו להשתחרר מהמיטה הזאת...??" חלפה בראשה שאלה מצמררת.

שעות ארוכות הייתה בחדר המחניק, לבדה. בהשפעת סמים מטשטשים.. אחרי שבכתה וצרחה בלי להיות מודעת לכלום, באו להשתיק אותה..

"אני מדממת!" צרחה להם. "תנו לי לטפל בעצמי!"

שלחו אליה אשה, לא את הגברים שקשרו אותה, לשמחתה. היא ליוותה אותה לשירותים ללא מנעול, והורתה לה לעשות מה שהיא צריכה.

במה שיכלה, ניקתה את עצמה, וחבשה. לא עשתה בעיות, כי הבטיחה שלא תעשה, רק ככה נתנו לה לצאת לרגע מהמיטה החורקת והחדר המחניק.

היא חזרה למיטה. מישהו החליף את הסדין המלוכלך. מטושטשת, ומותשת. נשכבה באין אונים על המיטה, והניחה להם לקשור אותה.  הם הגיעו, חיברו אותה לסדין החדש ונעלון אחריה את הדלת..כאילו שתוכל לברוח..

חודש לאחר מכן, היא נהגה באוטו חדש והמורה שלה אמר לה לאן לפנות..

היא עברה שם, ממש ליד המקום ההוא..איפה שזה קרה, איפה שהיו חיים אחרים..חיים משוגעים ומסוייטים..חיים של פחד וחוסר אונים.. והיא לא ידעה אם לשמוח עלך שהיא בחוץ, או להיות עצובה על שאי פעם הייצתה שם.

"תסתכלי לאן את נוסעת!" המורה כעס עליה וכיוון את ההגה. "תורידי הילוך" פקד.

היא שילבה להילוך רביעי, ובראש אמרה לעצמה בהחלטיות "לא, אף אחד לא יאמין לי. עדיף שאשכח. הכל אשכח."