האידאל הוא להשאר כמה שיותר!

אבל כל אחד ישאר כמה שהוא מסוגל!
 

אני חושב שאדם צריך שתהייה לו תשתית של תורה..

שיבנה את עצמו מתוך ערכים ודעת חכמים,


אבל אני לא חושב שהאידיאל הוא להשאיר את כולם ספונים בתוך בית המדרש..

אדם צריך להתמלא, אבל אז לצאת, להשפיע...


כשאדם מרגיש כי הוא מסוגל לצאת ולתת, אז שיתן..

 

אני גם חושב שבשנים האלה האדם צריך לא רק ללמוד אלא מידי פעם לתת מעצמו

וכן, האידאל הוא להיות ספונים כל היום בבית המדרש!!

אבל לא כולם יכולים...

מי שלא שיצא להשפיע.

אם היינו מגיעים למצב שמרוב שאנשים לומדים לא יהיה מי שפועל

זה כבר נושא אחר אבל לצערנו זה לא המצב כרגע...

ואני לא אומר שבאופן גורף כולם צריכים ללמוד כל החיים!אבל מה שאני כן אומר

זה שצריך ללמוד כמה שיותר ושחוץ ממי שלא מסוגל שכנראה הייעוד שלו אחר

כל השאר צריכים לעשות את זה!!!

ע"ד חשוב כל אחד יעשה את המקסימום האישי שלו גם בלימוד וגם בחיים הכלליים

משום מה אנשים חושבים שבלימוד צריך לתת את המקס' אבל בחיים אפשר לחפף

זה ממש לא נכון, אם כל הזמן האדם ייתן את המקס' שלו אני לא חושב שהוא ברמה פחותה מכל גדול דור!!!

שבעצם מה שהגדול דור עושה זה לתת את המקסימום שלו כל הזמן רק שלאחד מתאים הלימוד ולשני לא...
 

העיסוק בצורכי העולם הזה הוא רק בדיעבד...?

אדם יוצא לפרנס רק כי אין דרך אחרת...?




יש דעה כזאת, אבל לדעתי,

העולם שלנו מתנהל עם אנשי מעשה,

ואנחנו צריכים להוציא את התורה מבית המדרש,

להשפיע אותה גם בחוץ, לתת.


לתקן עולם..


אז לאחר שאדם מילא את עצמו, ומרגיש מוכן..

שייצא, שיתרום..

כל העולם הגשמי הוא רק דיעבד אבל מה לעשות שאנחנו חיים במציאות של דיעבד

ורק יחידי סגולה מסוגלים לא להכנס לדיעבד הזה..

אבל אני מאמין שמקומה של התורה אינה בין הבימה לארון הקודש..

מקומה גם בחיי המעשה, 

בנשיאה ונתינה באמונה, בערכים.



גדולי האומה יצאו לעבוד, לפרנס את משפחתם..

גדולי העולם יצאו לתקן עולם, להשפיע..


התורה היא תורת חים....גבר!..

 

האנשים הנאמנים לה'.

שנכנסנו לחיים של התמודדיות גדולות, זה נשמע כמו משהו אידאלי?

ואל תגיד שיש אנשים בלי התמודדיות!!!

ד"א אחת ההתמודדיות הגדולות ביותר היא לגלות כמה אתה מסוגל להשקיע בלימוד תורה

והאם לא שווה יותר שתלך ותעשה דברים אחרים.
 

של להתעסק בחיים החומריים, אם ככה-איך הם חיים?

הרי כדי לחיות צריך כסף!

בוא לר ניגרר לויכוח הזה, שאינו מועיל ורק מביע זלזול,

בוא לא נחליף שמות רבנים....


אני מדבר על גדולי הדורות, גם של שנים עברו...

גדולי עולם שייצאו והתפרנסו מייגיע כפים, מעבודה.


יש משמעות להבתגרות באוהלה של תורה,

אבל כהוראה לציבור, וכדרך חיים..


צריך להביא את התורה ליגי מעשה, בשטח.

הלומד על מנת לעשות...

לא ראו בעבודה אידאל אלה צורך, וברגע שממלא יש את הצורך הזה אז צריך

לעשות את עצמו על הצד הטוב ביותר וככה גם העבודה היא מעין אידאל בפני עצמו.

ובקשר לאיך נתפרנס אתה צודק!

אם אין דרך להתפרנס ברור שללכת לעבוד!!!

ואני לא הלכתי להכנס באף רב אלא להראות לך שכל גדולי הדור לא עובדים!
 

שהעבודה היא לא אפקט דיעבדי של חוסר ברירה.

אלא עיקרון של התרחבות..
 

האפיקורסות רצתה להשאיר את התורה בין העמודים,

אנחנו רוצים אותה בכל תחום, בכל עיניין,

שכל נקודה תושפע מהתורה,

כי זוהי המלכת ה'...



ולכן צריך אנשים שיהיו שם...

וישאו וייתנו באמונה.
 

ולכן כבר אמרתי שבמציאות שיהיה חסר אנשים שממלא עובדים ויכולים

לעשות את זה אני חושב שמה שצריך לעשות משתנה
 

ואם תקרא כל מה שכבר כתבנו תבין שאני לא חושב שצריך לא לצאת מהבית מדרש

אלא מידי פעם כשיש צורך לצאת וכן לעשות הפצות וכו'.

אבל אם אתה מסוגל אז להשאר לשבת בישיבה כמה שיותר שנים...
 

כן, זה סוג ב'!!!
 

הוא בסך הכל מממש את ערכי התורה במעשה..

לדעתי אתה טועה!!

המטרה היא ללמוד כמה שיותר ומי שמסוגל 100 ולומד 90

הרבה יותר צדיק ממי שלומד200 אבל מסוגל12345 ()

כל אחד צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול בלימוד

וגם בשאר הזמן!

מי שמסוגל ללמוד רק שעתיים ביום אז שבמה שהוא עושה בשאר הזמן יעבוד את ה' יתברך
 

נקודת המוצא צריכה להיות לסגור את הגמרא ולא שהיא סגורה ממלא...
 

כל הנקודה היא יציאה לחיים מתוך תורה,

כדי שתוכל להשפיע על אמת...


ולא תושפע..

 

שאתה לא יכול לשבת ללמוד.

אם אתה יכול לשבת ללמוד כל חייך (סביר להניח שלא, כמעט ואין כלאה בדורנו)

אז זה מה שאתה צריך לעשות!

העבודה אינינה מקום מפלט,

גם מי שיכול לשבת וללמוד, 

הוא לא פטור מן החובה לצאת ולתת מעצמו.


יחידים שמקבלים הכוונה מרבותיהם, 

יעשו כדיבריהם וישארו.

אבל כל אחד צריך לשבת ללמוד כמה שהוא יכול!!!

זה מה שאני אומר!

ברור שהרוב לא יכולים ולכן גם לא צריכים ושהעבודה היא לא מפלט אלא

המקום בו צריך להפיץ ולחיות את תורת ה'!!!

אבל כל עוד אתה יכול מבחינה נפשית וכלכלית לעשות זאת אתה צריך לעשות את זה!!!

שבארץ ישראל ובזמן שלטון ישראל, כל דבר שיש בו בנין העולם הוא מצוה.

והוא גם אומר שם שההדרכה של רשב"י וחבריו היא אך ורק ליחידי סגולה, אבל רוב האנשים צריכים לעסוק גם בדברים אחרים.

ומסוף הקטע שם, משמע גם שבא"י אין בכלל מקום רק לעסוק בתורה, כי בא"י צריך גם לעסוק בבנין העולם.

חוץ מיחידי סגולה לא מתאים לאפחד (צריך לשאוף להיות יחיד סגולה!)

וגם תוך כדי הלימוד לעסוק בהפצות וכד' כל אחד ורמתו הוא

היינו, כשכתבתי יחידי סגולה התכוונתי לא "הצדיק האידאלי", אלא צדיק מסוג מאוד מסוים.

וזה שכתבתי יחידי סגולה, שמשמע הצדיק האידאלי, זה כדי למעט שמי שאינו הצדיק האידאלי-לא יכול לבחור בדרך הזו, אלא רק בדרך השניה.

גם אם תסתכל שם בחת"ס תראה את זה, הוא אומר שם שרשב"י וחבריו הם כמו "אתרוג הכושי", שצדיק רגיל-הוא אתרוג, ויש צדיקים שהם משונים-והם אתרוג הכושי, ושאר הקטע משווה בין דברים שהגמ' אומרת על אתרוג הכושי, לבין הנמשל שמביא החת"ס (בשם בעל ההפלא"ה כמדומני).

(אגב, אני ממליץ ללמוד אותו בפנים)

אבל שוב!

האידאל הוא להוציא מעצמך הכי הרבה!

אבל אם אתה מסוגל פשוט לשבת ללמוד תעשה את זה!
 

שמור על עצמך שלא תהייה "צדיק מעיל"..

שדואג בעיקר לעצמו ולעולם הבא הפרטי שלו...



אפשר גם לצאת ולתת, באמונה.

לא שאני בא בטענות למאן דהוא...

זה לא שללימוד פרטי אין ערך גדול. תלוי.

יש מי שמקדיש את הלימוד שלו לעם ישראל ויש מי שמכוון לעולם הבא שלו.

האם זה מפעל גדול? כן.

האם זו המעלה הכי גדולה? אפשר יותר...

אין ספק.


אדם לא לומד תורה למען העולם הבא שלו, ראה אורות התורה.

יש ערך ללימוד פרטי, ויש גם ערך למטרה..

ואם איכשהו מישהו הבין לא נכון.

אני ממש לא חושב שאני אחד מאותם יחידי סגולה שישבו כל החיים שלהם ללמוד!

אני חושב שאני לא הולך להיות בישיבה יותר מאשר הממוצע הקיים (6-7)
 

אבל בכללי, אדם צריך לדעת שאת תורתו 

הוא צריך גם לממש בחיי המעשה,

להוציא את התורה מבית המדרש,

ולא כפתרון דיעבדי.



אלא כדי לתקן עולם.


תורת חיים, כפשוטו..


..

מי אמר שאתה צריך להוציא מעצמך הכי הרבה דווקא בלימוד תורה?

אולי אתה צריך להוציא מעצמך הכי הרבה דווקא בחקלאות? אולי ברפואה? אולי בהנהגה? אולי במדע?

אולי בצבא? אולי בכלכלה? אולי בשרירים? אולי בבנין? אולי במכונאות? אולי בתחבורה? אולי במסחר?

אולי בשחיטה?

וכן אפשר להמשיך ולפרט את כל חלקי החיים השונים...

לכן-לדעתי האדם הוא בסדר גמור, וראוי גם להחשב מגדולי הדור כל עוד הוא פועל מתוך נאמנות לה', ומטרתו היא לחזק את מלכות ה' בעולם (בין אם לחזק את הרוחניות שלה, או כל אחד מהמקצועות המנויים לעיל, או כל מקצוע אחר שהוא מקצוע לגיטימי, בין אם ע"י עבודה פרטית (שהרי גם חיזוק הפרט מחזק את הכלל), בין אם ע"י תרומה ישירה לכלל).

אבל שוב!

לא אמרתי שאדם לא צריך לעבוד או משהו כזה  אלא שהדבר הראשון

שהוא צריך לחשוב אם מתאים לו זה לימוד תורה, רק אח"כ אם הוא

רואה שזה לא מתאים לו אז שיפנה לעסוק בדברים אחרים..

וגם בכל הדברים האלה הוא צריך להוציא את המקסימום!!!
 

או לעבוד בטכנאות כל היום?

לפי מה שהבנתי ממך-במקרה כזה ודאי שעלי ללמוד תורה כל היום.

על זה אני לא מסכים.

יתכן שאדם יכול ללמוד כל היום, ומה שהוא צריך לעשות זה ללמוד שעתיים, ולעבוד כטכנאי בכל שאר הזמן.

המדד לכמות הזמן שצריך ללמוד הוא לא היכולת.

אדם צריך ללמוד ולהתמלא בתורה, עד כמה שהוא יכול..

וכשהוא מרגיש מלא, שייצא לתת מעצמו,

שייצא לשנות מציאות.


גם אם הוא יכול להשאר שעון על סטנדר....



 

אדם חייב ללמוד תורה כל יום וכל לילה-ויוצא ידי חובה אפילו בלימוד משהו קטן וקצר.

אם אנשים זקוקים את העבודה שלו במקצוע כלשהו-הוא צריך להשתדל לספק אותה, כי אם הוא בחר במקצוע הזה, הוא אחראי על התחום הזה באזור.

מעבר לזה- אדם יכול לעשות מה שנראה לו, כל עוד זה מתוך מניע של קודש.

(אמנם יש עוד מצווה של ידיעת התורה, שאם אדם לא יודע את התורה-הוא צריך ללמוד.

וידיעה זה הידיעה של החומר הסופי-מקרא, משנה, הלכה. אמנם קצת בעייתי להגדיר מה כלול ב"משנה", אבל זה עדיין צריך להיות משהו שיש לו סוף, וזה אדם צריך להשתדל מאוד לסיים כמה שיותר מהר, ולחזור על זה כדי שידע טוב. אבל זה לא דוחה בהכרח כל דבר אחר.)

אין ספק שלפני היציאה אדם חייב להיות מוכן, 

כדי שיהיה מהמשפיעים ולא מהמושפעים...


וישנם גם אנשים שתפידם להשאר בבית המדרש,

אך זה לא הופך את מי שלא - לסוג ב'.

כל אחד ונקודתו על המפה.


ואלו ואלו דברי אלוקים חים.

מה שאמרתי זה שמי שמסוגל ללמוד ולא עושה את זה הוא סוג ב'...
 

לכלל הציבור..

העיקר הוא נטיית הלב ופוטנציאל הצמיחה של התלמיד.

לא לכולם מתאים ללמוד חמש שנים.

לא לכולם מתאים ללמוד שנה ולשרת שלוש.

לא לכולם מתאים ללמוד בישיבה בקו מסוים.

יש כאלה שלא מתאים להם ללמוד.

כל אחד צומח במסגרת מיוחדת משלו, כמו שלכל אדם יש

עיסוק יותר קרוב אליו בחייו הבוגרים או תחום שהוא מתמצא

בו יותר בלימודים.

אני בעד להציג יתרונות-חסרונות של כל מסלול ולתת לתלמיד

לבחור מתוך אחריות אמיתית. זאת ברכה שיש מגוון מסלולים.

ואם תשאלו "מה אם הוא לא עושה בחירה אחראית?". אין מה

לעשות, אי-אפשר להאכיל אותו בכפית. חלק מההתבגרות זה

לעשות בחירות עצמאיות.

וכשאדם מגיע לנקודת ההחלטה מנקודת מבט של " אני הולך ללמוד תורה, השאלה היא רק היכן וכמה" אז הוא כבר עושה את הבחירות שלו המתאימות לו. בכלל, אסור לנו להגיע להנחה שלאדם מסוים אין יכולת/ לא מתאים לו ללמוד כי אז הוא לא מתקדם הלאה ( חוץ מכך שהיום אין כמעט אדם שלא יכול ללמוד אפילו מעט תורה- יש כיום מגוון רחב כל כך של ישיבות המתאימות לכל אחד ולכל סוג של בנאדם).

אני לא אוהב את הקביעה הזו ש"יש לעשות בחירות עצמאיות משום שאי אפשר להאכיל אותו בכפית"- מה זה? כל אחד יקבע מה שבא לו, ואנשים במקום ללכת וללמוד יבזבזו את עצמם בשטויות! אסור להקשיב לנטיית הלב. יש להקשיב לנטיית השכל! תמיד חייבים לעשות איזושהיא מסגרת גם לאנשים גדולים! מעטים ביננו יכולים לחיות את חייהם בצורה טובה ללא מסגרת מסוימת שהציבו לעצמם.

שבוע טוב ומבורך ורק בשורות טובות!

אבל בישיבות גבוהות ובהסדר אין כאלו שמבזבזים את עצמם בשטויות?

עדיף שיעשו משהו אחר.

בטח שצריך לערב פה שכל. מה זה "אחריות" אם לא שכל? אבל אין אדם

לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. חבר שלך, ההורים שלך ואולי גם הרב

שלך לא תמיד יודעים מה יש בפנים ואילו מוסדות יצמיחו אותך לכיוון טוב

יותר ושלם יותר.

אם הוא לא אחראי, יש לו בעיה יותר גדולה לדאוג לה. בסופו של דבר, אף

אחד לא יפיל על כתפי התלמיד מוסד שהוא לא ירצה, נכון?

רוב אלו שיושבים ומתבטלים בישיבות גבוהות הלכו לפי הלב ולא לפי השכל ולכן נהיו בטלנים. אתן דוגמה: הלכתי לפני כמה שבועות לשבו"ש לקראת שנה הבאה באחת מהישיבות הידועות בציבור שלנו, הרגשתי הייתה מצויינת וממש נהנתי שם מהאוירה אבל יש להם חסרון אחד- הרמה של הגמרא שם היא לא משהו ובסדרי צהרים וערב אין שם נוכחות גבוהה. הלב שלי אמר לי- תראה איזה ישיבה נהדרת, אתה מרגיש בה כל כך טוב, אז למה שלא תשאר? אבל השכל אמר לי- זה לא המקום שלך, אתה צריך להתקדם הלאה. אז עזבתי את הישיבה עוד לפני הזמן שתכננתי.

אני לא יודע מה אתך, אבל הר"מ שלי יודע טוב מאוד באיזה נקודה אני עומד (רמה לימודית, דרך עבודת ה', דעות וכו') ונתן לי שניים שלושה שמות שלך ישיבות שיוכלו להתאים לי.

אתה רוצה שכולנו נשרת יותר אה? נכון? 
עכשיו תראה, במדינה שלנו כל צרוע וכל זב יכול לקבל החלטה ואנחנו חייבים לממש אותה ולעמוד בקריטריונים שהוא הציב, 

מוצדק? ודאי שלא!
למה בכלל יש פה בארץ שירות חובה בזמן שרמטכ"ל (אהוד ברק) וראש אגף כח אדם בצה"ל אומר שאין צורך בבחורי הישיבות למשל ושיש עודף ולא יודעים מה לעשות עם המתגייסים החדשים? באמריקה כידוע לך אין שירות חובה 
אל מה, בגלל שמקבלי ההחלטות טיפשים או מושחתים ככל שיהיו, מחליטים לנו מה אנחנו צריכים לעשות 
מאיזה סיבה שלא תהיה (כור היתוך או משהו אחר)

האמת שבחורים שמתגייסים מדווחים על קילקול  במשך שירותם (גם בהסדר ולא רק חרדים)

ואתה רוצה להוסיף יותר משנה וחצי?! 
על הקיים אנחנו בוכים ואתה מוסיף על זה?!
אתה רוצה לשרת שלש שנים בבקשה מי מפריע? לך תהיה גם בקבע? אבל למה אתה מערער על רצונם של אחרים להיות בהסדר ולשרת רק שנה וחצי? 
אתה רוצה שיכבדו את רצונותיך? אז תכבד גם אתה את רצונם של אחרים!

עכשיו ראיתי שזה אתה אבנרי אם כן לפי היכרותי אותך מסתבר שלא רצית לקבוע מסמרות אלא לשאול באופן כנה 

אולם תוכן דברי (לפני העריכה) עדיין עומדים בתוקפם

אני אהבתי !

ולא על צבא.

לא דיברתי בכלל על משך שירות בצבא.

אלא על כמה זמן יש ללמוד בישיבה.

כבר שנים ארוכות שנשמעת טענה כלפי חיילי ישיבות הסדר ששירותם קצר ואינם נושאים בנטל. ברצוני לספר את סיפורי שיאיר את האמת מאחורי הטענה השקרית.

כשהתגייסתי לשריון עם ההסדר בתשמ"ד, התחילו איתי את הטירונות 40 חיילים בפלוגה, 30 הסדרניקים ועשרה חיילים שאינם הסדרניקים. אחרי חודשיים של טירונות נפלו חמישה נספחים, ובסוף המסלול (צמ"פ), נשארנו 28 הסדרניקים ושני נספחים. שירתנו שירות ראשון תשעה חודשים ולאחר שנה חזרנו לעוד ששה חודשים. בתום שנות הישיבה גוייסנו לעוד חודשיים לשכם, סה"כ 17 חודש (שנה וחמש). מיד לאחר השחרור באנו לשבועיים מילואים – הסבה לטנק מתקדם, ומאז כל שנה עשינו לפחות חודש מילואים. בשנות התשעים עוד היה מותר לקרוא ל 32 יום מילואים. בסוף שנות התשעים זה צומצם ל 24 יום. עברו 17 שנות מילואים בהן עשינו כחמישה עשר אימונים בני שבוע ותעסוקות מבצעיות בנות 3-4 שבועות. סה"כ זכיתי לשרת מלבד 17 חודשי הסדיר עוד 15 חודשי מילואים. סך הכל 32 חודשים, בלי חמשושים (חופשות המתחילות ביום חמישי), בלי רגילות (חופשה של שבוע פעמיים בשנה) ובלי חופשת שחרור (החודש האחרון). עתה נברר מה קרה עם שאר עשרה הנספחים? חלקם עזבו את הצבא בגלל בעיות נפשיות ורובם עברו ליחידות עורפיות בהן משרתים חמישה ימים בשבוע - זה אגב נחשב שלוש שנים. רק שאם נפחית את סופי השבוע בהם אינם משרתים ואת העובדה שרובם לא עושים מילואים, נגיע למסקנה מי שירת יותר! אבל זה לא הסוף. כשנפגשנו, עשרים ושמונה ההסדרניקים אחרי עשרים שנות מילואים וסדיר, התברר שרובנו שהתחלנו את המסלול, שירתנו עד גיל 40. חלקנו המשיכו להתנדב גם לאחר הגיל וגם לאחר לידת הילד השישי. לעומתנו, חצי מחיילי יחידת המילואים שלי שלא באה מההסדר, נשרה מהמילואים כבר בגיל 30 או 35 בגלל נסיעות לחו"ל, קשרים עם המפקדים או בעיות מסוגים שונים.

זו האמת- הסדרניקים משרתים יותר זמן, יותר קרבי ויותר באמונה.

כבר שנים ארוכות שנשמעת טענה כלפי חיילי ישיבות הסדר ששירותם קצר ואינם נושאים בנטל. ברצוני לספר את סיפורי שיאיר את האמת מאחורי הטענה השקרית.

כשהתגייסתי לשריון עם ההסדר בתשמ"ד, התחילו איתי את הטירונות 40 חיילים בפלוגה, 30 הסדרניקים ועשרה חיילים שאינם הסדרניקים. אחרי חודשיים של טירונות נפלו חמישה נספחים, ובסוף המסלול (צמ"פ), נשארנו 28 הסדרניקים ושני נספחים. שירתנו שירות ראשון תשעה חודשים ולאחר שנה חזרנו לעוד ששה חודשים. בתום שנות הישיבה גוייסנו לעוד חודשיים לשכם, סה"כ 17 חודש (שנה וחמש). מיד לאחר השחרור באנו לשבועיים מילואים – הסבה לטנק מתקדם, ומאז כל שנה עשינו לפחות חודש מילואים. בשנות התשעים עוד היה מותר לקרוא ל 32 יום מילואים. בסוף שנות התשעים זה צומצם ל 24 יום. עברו 17 שנות מילואים בהן עשינו כחמישה עשר אימונים בני שבוע ותעסוקות מבצעיות בנות 3-4 שבועות. סה"כ זכיתי לשרת מלבד 17 חודשי הסדיר עוד 15 חודשי מילואים. סך הכל 32 חודשים, בלי חמשושים (חופשות המתחילות ביום חמישי), בלי רגילות (חופשה של שבוע פעמיים בשנה) ובלי חופשת שחרור (החודש האחרון). עתה נברר מה קרה עם שאר עשרה הנספחים? חלקם עזבו את הצבא בגלל בעיות נפשיות ורובם עברו ליחידות עורפיות בהן משרתים חמישה ימים בשבוע - זה אגב נחשב שלוש שנים. רק שאם נפחית את סופי השבוע בהם אינם משרתים ואת העובדה שרובם לא עושים מילואים, נגיע למסקנה מי שירת יותר! אבל זה לא הסוף. כשנפגשנו, עשרים ושמונה ההסדרניקים אחרי עשרים שנות מילואים וסדיר, התברר שרובנו שהתחלנו את המסלול, שירתנו עד גיל 40. חלקנו המשיכו להתנדב גם לאחר הגיל וגם לאחר לידת הילד השישי. לעומתנו, חצי מחיילי יחידת המילואים שלי שלא באה מההסדר, נשרה מהמילואים כבר בגיל 30 או 35 בגלל נסיעות לחו"ל, קשרים עם המפקדים או בעיות מסוגים שונים.

זו האמת- הסדרניקים משרתים יותר זמן, יותר קרבי ויותר באמונה.

אני לא זוכרת איפה ומתי למדתי

שבעולם המתוקן,

זה יהיה לעתיד לבוא

כל ישראל ישבו וילמדו תורה,

והגויים ידאגו להם למה שצריך.

[ואז אמרתי שאני הייתי מתחרפנת.

אז אמרו לי שלנשים יהיה תפקיד כשלהו ששכחתי מהו]

אז אני לא יודע עד כמה זה שייך...

יש הרבה דעות בעניין הנהגת העולם לאחר ביאת המשיח.

אם זה מה שיהיה בעולם הבא,

כנראה שזה האידיאל.

לא נראה לי שאפשר לממש אותו בצורה מלאה,

אבל לנסות להתקדם אל השלב הזה-כדאי ואפשר!

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות