הגעתי במקרה לפורום הזה ואני רוצה להתייעץ.
אני גרה באשדוד וכמו שאתם יודעים שמח אצלנו...
הבת שלי, בת חמש וחצי, מאוד נלחצת מהאזעקות והבומים.
יש לנו ממ"ד בבית ובכל אזעקה אנחנו מסבירים לה שצריך להיכנס אליו כדי שנישמר, ושאם נהיה בפנים הכל יהיה בסדר.
בכל זאת, עם כל המצב, היא מתחילה להיות עצבנית ואתמול ברח לה בלילה (מה שלא קרה כבר הרבה זמן..)
מה עושים? איך מרגיעים אותה?
הלחץ מהאזעקות והבומים הוא טבעי ומובן, כמו גם שבכל פעם היא נלחצת מחדש. גם מבוגרים למודי נסיון נלחצים, ומה שחשוב הוא ההבנה מה יש לעשות וצורת ההתמודדות.
הרגעת ילדים היא שילוב בין הסבר הגיוני, בטון רגוע, נינוח וענייני ככל שמתאפשר, והסחת דעת ע"י פעילות והעסקה בדברים נעימים.כדאי לשקול כניסה לממ"ד לא רק בשעת אזעקה, ולשים שם משחקים וחפצים שיתנו לה תעסוקה, כדי שתתרגל אליו.
במצבים כאלו של לחץ וחרדה טבעי שתהיה רגרסיה, כמו הרטבה וכ'ד. רצוי להגיב לזה בהבנה ונינוחות, ולהמשיך להרגיע במלים, כמו יהיה בסדר, בסוף זה יגמר, וגם מגע כמו חיבוק.
לא תמיד ניתן להרגיע, ואם אתם כהורים מצליחים לייצר התנהגות שקטה ובוטחת, בספו של דבר גם הילדה תרגע.
בהצלחה.
הרבה זמן לא הקפצתי פורום, מקווה שהתגעגעתם!
פתאום קלטתי משהו אדיר
בקטע לא כ"כ טוב
יש בי יכולת מדהימה להיטמע בין אנשים,לגלגל שיחה כיפית כאילו אנחנו חברים וותיקים,יכולת מדהימה להיטמע בחברה,להתאהב על הבריות. אני באמת מודה על היכולת הזאת לקדושבורכו באמת מרגישה שאוהבים אותי ולא סתם יענו בלי גאווה יש על מה.
אממה
פתאום אני קולטת פה מהפורומים,אני פה מאיזה גיל 14 ועכשיו אני זקנה מידיי ואשכרה התקופות הכי יפות שמילים התגלגלו ממני היה כשידעתי שיתנו לי פידבק על השיר הזה,בכללי,הלבוש היה משתנה בהתאם לסביבה,לא כי פיצול אישיות,כי זה מה שהכרתי כשי שיאהבו אותי. ניראלי. זה היה הקסם שלי,להתאים את עצמי לכל אחד ןךהיות כל אחד על מלא ולא מזייף. כלכך מלא שאיבדתי את עצמי בטירוף.
האם באמת אני העמוק שלי כ"כ חבוי ונסתר שאפילו אני לא מכירה אותו???
הדיבור שלי פה,זה כי אני מחכה דיבורים של אחרים. של ר
ושל ש שאני מתפעלת מהן בגלוי ובסתר. איפה אני? איפה אני מוציאה אותי לחוץ? איפה איבדתי אותי בדרך? איך זה קרה הצילו.
מחשבות חדשות שמעולם לא חשבתי הגיעו אליי
זה מלחיץ
זה כנראה משהו צריך להשתנות מהיסוד.
המקום הזה עושה לי זכרונות ומילים שצפות ועולות מתקופות הרבה פחות טובות.
וואו.
ככ הרבה זמן לא הייתי פה. ככ הרבה זמן טוב לי מאז שחזרנו הבייתה. שיש לנו בית. ורגןע לי בלב.
וואי אלוהים.
מחר אני צריכה להחזיר להם תשובה. וככה הרבה דברים מתערבלים לי במוח והופכים לי את הלב.
מפחדת לגלות שאני בוחרת כי חשוב לי מה שהוא יחשוב עליי. שאני רוצה להוכיח לו שאני באמת דוסית,אפילו שלא.
מפחדת לדעת שאני בוחרת כי היא דחפה אותי לבדוק שם,כי היא ככ מאושרת אם אסגור.
מפחדת להבין שהגעתי לשלב האמיתי,שהבחירה היא קריטית והיא מנתבת לי את החיים.
שכל רגע העתיד מונח לי מול העיניים.
הבית שאקים. האיש שאעמוד לצידו החופה. החינוך שאאמין בו
לרגע עולה בי גועל. לרגע עולה בעתה. לרגע חום ונעימות עוטף אותי.
ומתי זה הרגש הנכון???
איך יודעים להגיד כן. כן זה המקום שלי שנה הבאה. אני לא אבטל אתכם כמו שנה. כן. אני אשים חצאיות שנתיים. אפילו שכבר שלוש שנים אני עם מכנסיים. אפילו שרק לאחרונה חזרתי לשמור שבת וכל שבת היא מלחמה מטורפת.
עעעאעאיייי השם
תן בי כוח
בבקשה
חיכיתי שמישהו יראה אותי
ישאל
את בסדר? הכל טוב אצלך?
שעה אני יושבת כאן אף אחד לא שאל
ופתאום היא שאלה
וחברה שלה עם הכלב דאגה לי.
ומה אם הייתי אומרת שלא?
שהכל לא בסדר?
שאין לי בית,שאני מתפרקת,שבעלה של שיראל פצוע קשה,שכל היום מתים חיילים על ימין ועל שמאל,שאני מאבדת שפיות במלחמה הזאת.
היא הייתה נשארת לשמוע? להקשיב ללב? לחבק אותו?
