אנחנו לא גרים באזור סיכון, אבל ליתר ביטחון הדרכנו את הילדים מה לעשות בזמן אזעקה.
לאחר מספר דקות בני בן ה-4 נכנס לממ"ד בטענה ששמע אזעקה.
ניסיתי לומר לו שלא היתה אזעקה אך הוא טען ששמע.
שאלתי האם להמשיך ולומר לו שלא אזעקה או "לזרום" עם ההליכה שלו לממ"ד.
האם זה חריג, ואיך בכלל לשתף ולהסביר לילדים בלי להלחיץ יותר מידי?
אשמח לתשובה מהירה,
תודה
ילדים קולטים מסרים ואווירה של ההורים והסביבה הבוגרת,ומגיבים אליהם.
כל זה על רקע חרדות ופחדים טבעיים לפי השלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. בגיל 4 במקביל להבנה השכלית מתפתחת חרדה ופחדים סביב נושאים וחפצים מפחידים, כמו מפני חושך, כלבים וכ'ד. מבחינה רגשית הילד לא בשל עדיין להכיל את זה ופונה לעזרת ההורים.
היום על רקע המבצע בעזה כולנו בלחץ וחרדה, כולל גם מי שלא נמצא באיזור סיכון. כנראה הילד קלט את האווירה והמצב ובכוח הדמיון שמע קול אזעקה, הגם שלא היה, ולתרגל את מה שלמדו אותו. זה מתלבש על חרדות פחדים נורמטיביים, שלעתים קל לילד יותר לשים אותם על משהו קונקרטי ממשי כמו האזעקה.
תחילה יש לנסות לומר שאת לא שמעת קול אזעקה ולהרגיע אותו. במידה והוא מתעקש ששמע "לזרום" איתו ולתרגל את הכניסה לממ"ד והיציאה. חשוב להסביר לפי רמת הבנתו מה קורה, מי נמצא באיזור סיכון ומי לא , וכיצד ניתן להתמודד. עצם ההסבר והטון הרגוע בו הוא ניתן עשוי להרגיע אותו.
לק"י
שכשיש אזעקה- אז כולכם תלכו ביחד לממ"ד, והוא לא צריך ללכת כשהוא לבד.
זה מה שאני עושה עם קרובת משפחה בת כמעט 5 שיודעת יפה מאוד מה זה אזעקה, אבל מפחדת..
כשהיא שואלת אותי מה עושים אצלינו בבית באזעקה? אני עונה לי בשיא הרוגע שאנחנו נלך ביחד לפינת כביסה.
ואם היא חושבת שרעש מסויים זה אזעקה- אני מסבירה לה ברוגע איזה רעש היא שמעה.
הרבה זמן לא הקפצתי פורום, מקווה שהתגעגעתם!
פתאום קלטתי משהו אדיר
בקטע לא כ"כ טוב
יש בי יכולת מדהימה להיטמע בין אנשים,לגלגל שיחה כיפית כאילו אנחנו חברים וותיקים,יכולת מדהימה להיטמע בחברה,להתאהב על הבריות. אני באמת מודה על היכולת הזאת לקדושבורכו באמת מרגישה שאוהבים אותי ולא סתם יענו בלי גאווה יש על מה.
אממה
פתאום אני קולטת פה מהפורומים,אני פה מאיזה גיל 14 ועכשיו אני זקנה מידיי ואשכרה התקופות הכי יפות שמילים התגלגלו ממני היה כשידעתי שיתנו לי פידבק על השיר הזה,בכללי,הלבוש היה משתנה בהתאם לסביבה,לא כי פיצול אישיות,כי זה מה שהכרתי כשי שיאהבו אותי. ניראלי. זה היה הקסם שלי,להתאים את עצמי לכל אחד ןךהיות כל אחד על מלא ולא מזייף. כלכך מלא שאיבדתי את עצמי בטירוף.
האם באמת אני העמוק שלי כ"כ חבוי ונסתר שאפילו אני לא מכירה אותו???
הדיבור שלי פה,זה כי אני מחכה דיבורים של אחרים. של ר
ושל ש שאני מתפעלת מהן בגלוי ובסתר. איפה אני? איפה אני מוציאה אותי לחוץ? איפה איבדתי אותי בדרך? איך זה קרה הצילו.
מחשבות חדשות שמעולם לא חשבתי הגיעו אליי
זה מלחיץ
זה כנראה משהו צריך להשתנות מהיסוד.
המקום הזה עושה לי זכרונות ומילים שצפות ועולות מתקופות הרבה פחות טובות.
וואו.
ככ הרבה זמן לא הייתי פה. ככ הרבה זמן טוב לי מאז שחזרנו הבייתה. שיש לנו בית. ורגןע לי בלב.
וואי אלוהים.
מחר אני צריכה להחזיר להם תשובה. וככה הרבה דברים מתערבלים לי במוח והופכים לי את הלב.
מפחדת לגלות שאני בוחרת כי חשוב לי מה שהוא יחשוב עליי. שאני רוצה להוכיח לו שאני באמת דוסית,אפילו שלא.
מפחדת לדעת שאני בוחרת כי היא דחפה אותי לבדוק שם,כי היא ככ מאושרת אם אסגור.
מפחדת להבין שהגעתי לשלב האמיתי,שהבחירה היא קריטית והיא מנתבת לי את החיים.
שכל רגע העתיד מונח לי מול העיניים.
הבית שאקים. האיש שאעמוד לצידו החופה. החינוך שאאמין בו
לרגע עולה בי גועל. לרגע עולה בעתה. לרגע חום ונעימות עוטף אותי.
ומתי זה הרגש הנכון???
איך יודעים להגיד כן. כן זה המקום שלי שנה הבאה. אני לא אבטל אתכם כמו שנה. כן. אני אשים חצאיות שנתיים. אפילו שכבר שלוש שנים אני עם מכנסיים. אפילו שרק לאחרונה חזרתי לשמור שבת וכל שבת היא מלחמה מטורפת.
עעעאעאיייי השם
תן בי כוח
בבקשה
חיכיתי שמישהו יראה אותי
ישאל
את בסדר? הכל טוב אצלך?
שעה אני יושבת כאן אף אחד לא שאל
ופתאום היא שאלה
וחברה שלה עם הכלב דאגה לי.
ומה אם הייתי אומרת שלא?
שהכל לא בסדר?
שאין לי בית,שאני מתפרקת,שבעלה של שיראל פצוע קשה,שכל היום מתים חיילים על ימין ועל שמאל,שאני מאבדת שפיות במלחמה הזאת.
היא הייתה נשארת לשמוע? להקשיב ללב? לחבק אותו?
