היי,
רציתי לספר משהו קטן,
יש לי הרבה סוכריות...(כמעט כמו מפעל..)
החלטתי שפשוט יהיה נחמד מצדי להביא לאחותי כמה..
לכן, ביום ראשון הבאתי לה 24 סוכריות..
היא די התלהבה,
היא הודתה לי וגם הציעה לי ממה שנתתי לה...
התגובה שלה גרמה לי לרצות לתת לה עוד סוכריות..
אפילו לא סתם סוכריות, אלא סוכריות "משודרגות" יותר..
יום למחרת עשיתי זאת,
"פינקתי" אותה בסוכריות השוות..
היא שמחה, והודתה בשנית..
וגם אז, הציעה משלה..
וכך הלאה, במשך חמישה ימים הבאתי לה סוכריות.
ביום השישי היא רק לקחה את הסוכריות בתודה חטופה,
הכניסה אותן לתיקה והלכה..
נדהמתי. "היא ממהרת"...אמרתי לעצמי.
אבל לא,
זה החמיר, ככל שחלף הזמן.
ההוקרה נעלמה.
כתגובה לכך הוחלפו הסוכריות היוקרתיות בסתם סוכריות טופי..
"שתלמד"...
אבל, היא לא הבינה את המסר..
לא יכולתי, שאלתי אותה בהתפרצות:
"איך את מסוגלת להיות כזו כפויית טובה?!
24 סוכריות כל יום,
עזבי את זה שאפילו אחת מהן את כבר לא נותנת לי..
אפילו תודה את לא אומרת?!
לא היה אכפת לך לו הייתי מפסיקה לתת לך בגלל התנהגות שכזו"?!..
והיא ענתה בפשטות,
"לא,
ידעתי שתתני לי כל יום מחדש את הסוכריות.
התרגלתי למציאות הזו,
אז כל יום להודות לך מחדש"???
............................................
האמת שאין לי מפעל סוכריות.
והמקרה לא באמת קרה,
אבל יש מקרה אחר,
אמיתי.
צורם יותר,
מה איתנו?
כמה סוכריות אבא נותן/נתן לנו?
האם אי פעם הערכנו באמת?
האם אי פעם נתנו לו את ה"חשק הזה"..לצ'פר אותנו בסוכריות שוות יותר?
תפילה? ברכת מזון? קריאת שמע?
לכמה זמן כבר כל זה מצטבר ביום?
באיזה חשק אנו עושים זאת? (אם בכלל..)
וכמה זה בהשוואה ל-24 סוכריות יום-יומיות???
